בבוקר היה לנו סיפור עם ההשכמה לבית ספר. דחילק. הילד כבר גדול. כמה צריך להשקיע בלהעיר אותו?

בימים האחרונים הקושי להתעורר בבוקר הוא גדול. אנחנו מחפשים כל מיני פטנטים איך לשפר את המצב ואיך בשורה התחתונה התוצאה הסופית תראה יותר טוב.

מה זה יותר טוב? זה להגיע בזמן לביה"ס ולא להפסיד את השעורים הראשונים.

אז נכון שהשבוע הוא לא הרגיש כל כך טוב. (גם אני לא הייתי מרגישה טוב אם הייתי עומדת 7במשך  שעות בקור הירושלמי עם חולצה וסוודר דק לגופי וצורחת שעות במשחק של בית"ר).

אבל זה מצדיק קושי להתעורר בחלק מן הימים. לחלק אחר אין צידוק. פשוט אין.

אולי זה סתם חוסר חשק להוציא את עצמו מן המיטה החמה אל הקור של החדר ואולי משהו אחר...

וככה כשהוא גורר עוד דקה ועוד שנייה ועוד רגע ו"רק רגע" ו"תלכי מפה אני מתעורר לבד" ו"תכף אני קם" הוא הפסיד את ההסעה.

הפסיד את ההסעה, אני כבר יצאתי מהבית לענייני, הטרמפים לא עצרו ו... ההמשך ידוע

גם הכעס שלי. לא?

יש לי כל הסיבות שבעולם לכעוס.

ואמרתי לו את זה. שהוא לא בסדר. בום טראח. מלחמת העולם השלישית.

תוך שניה הוא מתכנס לתוך עצמו. מנתק איתי מגע. מדבר איתי דיבורים חדים. באתו רגע הוא נהיה סוג של מתאבד שיעי. לא איכפת לו מכלום... ברגעים כאלה הוא מוכן לשבור את כל הכלים. שנינו מתחילים לטפס על העץ. הוא על העץ שלו ואני על שלי שרק השד יודע איך יורדים מזה. אני כבר יודעת שתמיד אני אצטרך להיות זו שיורדת ראשונה. וכדאי שאעשה זאת מהר...

כל פעם שאני כועסת עליו, אני יודעת שאני צריכה להיזהר בתגובות שלי. תגובה לא טובה מכניסה אותו לפינה. אני תמיד צריכה לחשוב פעמיים לפני שאני מגיבה. גם אם אני מאד רוצה להגיב באופן ספונטני, גם הספונטני צריך להיות אצלי מתוכנן. לא להגיב מתוך הכעס. לספור עד עשר. לקחת לי חצי יום למחשבה. לדבר על זה קודם עם מישהו, לבחון את הדברים, לכתוב אותם ורק אחרי זה להגיב.

אם אני עושה את זה ככה אז זה מצליח לי. אני מצליחה להגיע איתו למצב שבו מדברים.

אנחנו מדברים על מה שהיה, מבררים איך אפשר לעשות בעתיד יותר טוב, לשפר את התוצאות, למה לא מצליח לו. הכל נעשה ברוח טובה. ואז גם הכעס מתקבל...

בחיי שזה כמו ללכת על ביצים...