עכשיו כשזה כבר בטוח סוף השבוע ממש, אני מרגישה את כל המתח של השבוע הזה בצוואר..

הגוף שלי מתחיל להרגע. רמת האדרנלין שבדמי יורדת לאט לאט... השרירים נעשים נרפים...     

הסערות כבר מאחורי. אני מביטה לאחור .. כל כך הרבה סערות בשבוע אחר.

חתיכת הספק ללא ספק.

קרו לי המון דברים מרגשים.

כמה מהלכים שהייתי שותפה בתקופה האחרונה להנעתם תפסו השבוע תאוצה של ממש. התרגשתי ממש לראות את הברק בעיניים של אנשים שפתאום "נפל להם האסימון" והם הבינו סוף סוף את המשמעות של מה שהם עושים וכמה רחוק זה יכול לקחת אותם.

מישהו אמר לי השבוע משפט: "תשמעי, אם נצליח במהלך זה, זה אומר שאנחנו יכולים להצליח בכל דבר" כמה היה לי מרגש לשמוע את זה... להבין שהוא סוף סוף רואה את הפוטנציאל...

התחברתי מאד גם לחששות שצצו בדרך. הבנתי כמה המקום שלי חשוב. זה לא רק למשוך בחוטים אלא זה בעיקר לעודד אותם ולתמוך בהם להאמין שהם מסוגלים ולהגיד להם שהם לא לבד. לא במילים. במעשים.

פורום המנהלים ההוא יצא לדרך.

ביום שלישי האחרון התקיים המפגש הראשון שהנחייתי.

הכנתי סדנא מאד מיוחדת. לקחתי אותם למסע אישי, למסע מקצועי, לתוך התפקיד שלהם, ומשם לצרכים ולתסכולים ולרצונות. האמירה שיצאה מהחדר היתה כל כך חד משמעית שזה היה פשוט נהדר...

ואני זרמתי ביניהם ככה בטבעיות, מעבירה אותם מפעילות לפעילות, נותנת הנחיות ומקשיבה לקולות, מנווטת את השיחות...

המפגש היה מעולה.

בסיום, אמרו שזה מקום ששווה לבוא אליו. מקום שמעורר לחשיבה.

ועוד כל מיני דברים קטנים טובים, כמו משפטים כאלה שעושים "וואו" בלב שאני זוכרת. כמו זה שאמר לי שהשבוע שפתאום הוא הבין שיש לו עוד המון מה ללמוד

תחושה טובה אופפת אותי היום. מקום טוב להכנס אליו אל השבת