אנשים הם כמו ספר.
בהתחלה זה ספר סגור
ספר סגור תמיד טומן בחובו גם ציפיה וגם הבטחה גדולה. לפני שאני נפגשת עם מישהו שאני לא מכירה, אני מנסה לדמיין לעצמי מי האדם שאותו אפגוש. לפעמים הפגישה נקבעת בהתכתבות בינינו ואז אני מנסה לשים לב למילים, למנגינה שבה המילים נכתבות, לנכתב בשורות ובין השורות…
מחפשת רמזים
אם הפגישה נקבעת בשיחת טלפון אני מנסה לשים לב לקול. יש קולות שנסוכה בהם תחושה של נעימות ושל חמימות, יש קולות שמחים ויש קולות ששומרים על ארשת פורמלית משהו…
כל דבר כזה יוצר אצלי ציפיה לפגוש את האדם שמאחורי הקול
מן המעט שאני אוספת ועד לפגישה אני כבר בונה לעצמי איזו דמות בראש..
זה לא לבוא מראש עם דעה מגובשת אלא זה שיך לחלק של הציפיה
כמו מערכת היחסים שנוצרת עם הספר. קודם זו הכריכה.
העיצוב, לקרוא את התקציר, להריח את הדפים… לתת לכל החושים לעבוד במלוא עוצמתם, לדפדף בין הדפים… א
ואח"כ באה הפגישה עצמה…
חשבתי לעצמי שאני ברת מזל שהעבודה שלי מפגישה אותי עם המון אנשים חדשים שלא הכרתי קודם. עם חלק מהם זה זמני. מפגש אחד אולי שניים ולא יותר. עם אחרים זה מתפתח להיות יחסי עבודה לטווחים שונים. לפעמים זה משהו בינוני ולפעמים ארוך.
וזה בדיוק החלק שדומה לפתיחת הספר ולקריאה בו.. בהתחלה זה רק העיון בפרקים ואח"כ הקריאה ממש. פרק פרק.
לאט לאט נחשפים הפרטים הקטנים שיחד יוצרים תמונה אחת גדולה.
וככה זה עם האנשים שאני פוגשת. בהתחלה זה רק כותרות. שם, תפקיד, מאיפה את באה ואח"כ השאר. התוכן האמיתי שמתגלה לפני לאט לאט
המפגשים האלה כל כך מרתקים.
אני נפגשת עם אנשים כל כך איכותיים שזה פשוט תענוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
