זהו היתה אהבה קצרה. קצרה מדי

אבל השאירה את חותמה טבוע בי.

השאירה בי געגוע גדול

תחושה של ריקנות. משהו לא שלם.

זו היתה אהבה, מסוג האהבות שמתחילות מהר ונגמרות מהר

אבל משאירות סימנים.

שריחן נשאר באוויר גם אחרי שהן נגמרו

שטעמן לא פג

שליחן לא נס

שבה

הרגשתי חופשיה ומשוחררת

הרגשתי שאני יכולה להיות אני עצמי

להביא את עצמי כמו שאני באמת. ככה נטו

ללא משחקים וללא פוזות

ללא העמדות פנים

יכולה להפיל את כל החומות שלי ללא חשש

הרגשתי שאני גם מקבלת וגם נותנת.

זה היה הדדי

הרגשתי שנובעים ממני דברים

חלקים ישנים ומוכרים.

חלקם – חדשים שלא הכרתי

נבעו בי מחדש כאלה שהיו רדומים

עד שיום אחד זה נגמר.

ככה באופן בלתי צפוי

ואני נותרתי ...

מתוסכלת

לא.

זה לא מה שאתם חושבים

זה לא הסיפור המוכר והידוע

על רומן בין גבר לאישה

ממש לא!

הגעגוע הגדול הוא ליומן הקודם שלי

שנמחק כולו (על ידי, כמובן)

שם הרגשתי בת חורין אמיתית ברוחי

מהרגע שהוא הפסיק להיות אנונימי

ליחו נס, טעמו נעשה טפל וריחו אבד.

מלאכת הכתיבה איבדה את טעמה המיוחד

אני מתגעגעת לתחושות שעלו בי אז כשהיומן היה שלי ורק שלי.

חוויה ראשונית ומאד מיוחדת

היום קראתי את הפוסט של "חשמלית ושמה תשוקה".

ארז מצטרף? ודבריה החזירו אותי אל החוויה שחוויתי ביומן הראשון שלי