לעתים קרובות שואלים אותי, איך אני מצליחה להיראות ככה ולשמור לאורך זמן על משקל קבוע ולא להיות כמו אקורדיון עולה החורף ומקטרת יורדת בקיץ. התשובה מבחינתי טמונה באכילה נכונה.

פעם גם אני הייתי במקום ההוא של "זה לא מזיק" ו"תעשי דיאטה אחר כך". יום אחד קראתי באיזשהו מקום, שאם אוכלים את אותו אוכל באופן קבוע מעלים 1 ק"ג בשנה. חשבון פשוט מראה שבקצב הזה, בלי להתאמץ, במשך 30 שנה עולים 30  ק"ג... אז מה הפלא שפעם נראינו טוב והיום יש לנו עודפים מכל מיני סוגים בכל מיני מקומות?

לעבור מתזונה רגילה לאכילה נכונה, זה לא דבר פשוט. מערכת היחסים שלנו עם האוכל היא הרבה יותר מורכבת מהצורך לאכול ומהרעב המקרקר בבטן. בינינו לבין האוכל יש הרבה יותר ממה שזה נראה. האוכל הוא סוג של פיצוי ונחמה, הוא גם מקור לתמיכה, הוא משהו שמעורר געגוע לבית אמא, לחיים שהיו פעם... אח... הריח הזה שעולה באף שמזכיר כל כך הרבה דברים טובים..

בדבר הזה אין פתרונות אינסטנט ואין זבנג וגמרנו. השיטות האלה של כל מיני דיאטות לנצח הן חסרות טעם, וכל מי שהתנסה אי פעם דיאטה יכול להעיד על עצמו שזה עובד תקופה ותכף אח"כ חוזרים להרגלים הישנים. כך זה מעיד על כך שלא התרחש שום שינוי באמת. עיקרו של התהליך  הזה של השינוי וגם הצלחתו, נמצאים במישור הרגשי ובמודעות, ולא במישור הלוגיסטי.

לא במקרה, הרבה מהאנשים שאני מכירה ושירדו במשקל או שעברו לתזונה אחרת חוו לפני כן משבר רגשי. (כן. גם אני.) צריך שתהיה טלטלה פנימית בסדר גודל של סערה כדי להיות מסוגל להסתכל על ההרגלים הקבועים בלי הנחות, וגם להיות מסוגלים להתנתק מהם. קשה מאוד לעבור לאורח חיים אחר בלי שלב של בירור לעומק ובאומץ כדי להבין את המניע למעבר הזה. לפעמים התשובה היא ברצון להיראות טוב "נמאס לי מאיך שאני נראית" כמו שאמרה לי חברה, לפעמים זה מניע בריאותי במצב של אין ברירה, ולפעמים זה הרבה יותר מזה. לא פלא למשל, שמרבית הנשים שנמצאות בתהליכי גירושין 'פתאום מתחילות להיראות טוב...' זה לא בגלל שהן מכינות את עצמן לשוק החיזורים מחדש. זה בגלל הטלטלה הזו שהן עוברות כתוצאה מהתהליך, הטלטלה הזו שלראשונה מאפשרת להן להתבונן אל תוך חייהן פנימה.

האם זה אומר שכדי לרזות צריך טלטלה? לא בהכרח. אבל זה אומר שמדובר בתהליך שכרוך בהמון קשיים ומצריך אומץ להסתכל על החיים ולהחליט מה כן ומה לא. למשל אחד הדברים שחשוב שיקרה זה לעשות שינוי בסדר העדיפויות. קשה לעבור ממצב שבו אני לא רגילה לעשות לעצמי סלט בכלל למצב של סלט כל יום. זה נראה פשוט אבל זה לא. מי שלא רגיל לזה מתייאש אחרי שבוע, מקסימום 10 ימים... (מניסיון..) או לעבור מטיגון לאפיה. קשה להתרגל לזה... קשה להתרגל לוותר על חתיכת העוגה ליד הקפה של אחר הצהרים כשאנחנו רגילים לזה שנים.. זו התניה.

אנחנו רגילים לאכול בלי קשר לתחושת הרעב. זה בכלל לא פשוט ללמוד לא לאכול כאשר שבעים. צריך להשתלט על דפוסים של אכילה לא מודעת ואכילה כפייתית, כי במקומות האלה בדרך כלל נמצאים מאכלים שומניים או כל מיני מתוקים...

המוקש הזה קשור בכל מיני הרגלים שיש לנו הקשורים באוכל, בקניית אוכל, מה אנחנו מעמיסים על העגלה בסופר? ליד הקופה? איפה אנחנו עושים לעצמנו הנחות? ("פעם אחרונה, מחר לא נקנה יותר") עד שלא נבדוק את זה לא נוכל להפטר מזה.

קחו למשל דוגמא קטנה: האם באמת חייבים לאכול פופקורן בקולנוע? האם אי אפשר ליהנות עם חברים בערב בלי לזלול? חברה ספרה לי שהיא מארחת 8 זוגות ביום שישי. סיפורי ההכנות נמשכו שעה ארוכה. וכללו פשטידות ומטבלים וסלטים ולחמים ומרק ועוגה ועוד עוגה ועוד. פתאום הבנתי שאני כבר לא שם. אני לא מארחת ככה יותר. אני מארחת בסגנון אחר מפעם. ירקות חתוכים, פירות יבשים, מטבלים דלי קלוריות, עוגה אחת רק בשביל שלא יהיו טענות וזהו. מי צריך להיות מואבס בשעות האלה של הלילה? סופגניות לא נכנסו אלי הביתה כבר שנים לא בקניה ולא בהכנה. אני אפילו לא רואה אותן בסופר... מי שרוצה שיאכל בחוץ..

רק אחרי שעוברים את השלב הזה של ההבנה של מה זה האוכל בשבילנו ואיך הוא משפיע על ההתנהגות שלנו, אפשר להתחיל לסלק ממנו כל מיני הרגלים מיותרים ולבחון היטב על מה להקפיד. השלב הזה הכרחי אחרת לא יווצר שינוי. זה יהיה דומה לרכישת מנוי לחדר כושר לפני שמפנימים את המאמץ והזיעה הכרוכים בשגרה של אימון גופני. אני מכירה הרבה אנשים שמשלמים במיטב כספם לחדר כושר ולא ביקרו בו יותר מ-3-4 פעמים... גם אני הייתי פעם בשלב ההוא...

הקשר שלנו עם האוכל הוא כל כך עוצמתי והשגרה שבה אנחנו מתנהלים אתו כה מושרשת, ולכן הוא מצריך הרבה אהבה עצמית ונכונות להתבונן אחורה, פנימה ומסביב בלי זעם אבל בלא מעט ביקורתיות.

רק אחרי שמשלימים את התהליך הזה יש טעם ללכת לקנות נבטוטים, ואפשר לסרב להזמנה ללכת לאכול אם לא רעבים...ולהרגיש עם זה טוב

אוף.. כתבתי המון