בכל שנה, בחנוכה, בנר הראשון, אנחנו נפגשים.

זו אותה חבורה של אנשים. הגיל בכלל לא משנה. המנהג הזה התחיל כשהילדים היו עוד קטנים בבית הספר.

יש בינינו צעירים ויש פחות צעירים שחלקם כבר הפכו סבים וסבתות.

בינתיים אצל חלק מאיתנו הילדים בגרו ועזבו. אבל אנחנו נותרנו עם המנהג הנחמד של להיפגש כל שנה בנר ראשון של חנוכה

ותמיד זה אותו דבר:

נפגשים תמיד באותו בית אצל תמי, המאכלים הם תמיד אותם מאכלים: פונץ מפרי הדר, מרק חם ומהביל. בהתחלה זה היה רק מרק בצל וגם מרק בטטות, לביבות מסוגים שונים, סופגניות, סלטים ועוד...
יש גם תכנית. אותה תכנית בכל שנה.

מדליקים המון חנוכיות. מברכים, שרים שירי חנוכה. מקהלה ב-2 קולות בשיר "מי ימלל גבורות ישראל"

יש תחרות על מי זוכר את כל המילים של השירים. מתברר כי עם חלוף השנים יש ירידה במספר המילים שאנחנו זוכרים... ועוד מתברר, שאת ההתחלה כולם יודעים, אבל ההמשך..? מי זוכר את ההמשך של "אמי אפתה לביבה לי"? או של "אנו נושאים לפידים..בלילות אפלים" כולם מתבלבלים בחלק של "נס לא קרה לנו.."

אח"כ יש תכנית אמנותית:

קודם מקריאים מהספר "מה אספר לילד" מהדרות תרפפ"ו את השיר "לכבוד החנוכה". המארחת פותחת וסוגרת.
יש תפקידים לפי הנרות\ ובסוף כל בית כולם ביחד "לכבוד החנוכה, לכבוד החנוכה"

אח"כ מגיע תורו של המחזה של אלתרמן "נס גדול היה פה":

"זה היה בחנוכה / הילדים שכבו לישון

הכיתה היתה ריקה / רק הבהב עוד נר ראשון

שקט, חושך, אין אדם. / כלי הבית לבדם –

רעדו כולם ביחד / קצת מקור וקצת מפחד...

הכלים מחפשים מי ימלוך עליהם וינצח את אנטיוכוס הרשע

קרב אמיץ מתרחש בכיתה ובסופו מכריז הסביבון על הנצחון "נס גדול היה פה"

גם פה יש תפקידים. יש תלבושות וכל אחד מבצע את התפקיד ברצינות.

כשנגמר החלק של התכנית מגיע זמן האוכל.

עכשיו יש זמן לפטפט ולהתעניין ולעשות קצת השלמת פערים עם אנשים שאת חלקם לא ראיתי כל השנה...

בשנים האחרונות זו ממש ספירת מלאי: מי התגרש... מי נפטר, מי חולה.. עצוב...
פתאום מתברר ששנה זה המון זמן. קורים בה המון דברים.
אבל למרות העצב בסה"כ זה ערב משמח מאד. משהו שהתחיל ככה והפך למסורת כל כך נחמדה