מה אוכלים?

זה כל כך פשוט. בדרך, תוך כדי, בהליכה מפה לשם אפשר לזלול בייגלה טרי מלא בשומשום (לירה טורקית אחת), לבלוס שוקולד מיצור מקומי, רול של אגוזים עטוף בסוכר ענבים, לעצור בקונדיטוריה לטעימה של עוגת קדאיף, שלוש בקלאוות, וקינוח חלבי מתוק וחם בשם סחלב, ולזלול עוד כמה קוביות קטנות של רחת לוקום מלאה בפיסטוקים, ככה על הדרך. וזה עוד לפני אוכל של ממש.

בערב הראשון רצינו ללכת לאיזו מסעדה שקראנו עליה המלצה באחד מהמדריכים לתיירים. זה סיפור לא פשוט להתמצא ולמצוא כי סימון הרחובות בשמות זה לא בדיוק הצד החזק של התורכים. לפעמים אפשר ללכת רחוב שלם בלי לדעת מה שמו. השם נמצא רק בקצה. וכיוון שהלכנו בעיקר ברגל... ("זה ממש קרוב" כמו שנאמר לנו) אז זה אומר שהלכנו המון רק כדי לגלות שזה לא בדיוק הרחוב שאנחנו מחפשים...עצרנו אנשים לשאול. אף אחד לא יודע לכוון אותך. למה? כי יש סיכוי סביר שלא בטאת את שם הרחוב נכון. האותיות זה לא מה שאנחנו מכירים. האות S למשל. לפעמים זה כמו ס' ולפעמים כמו ש' ולפעמים כמו צ'. לכי תדע מתי זה ככה ומתי זה אחרת. וכיוון שזו אות מאד פופולארית, הסיכוי שבטאת את זה לא נכון הוא יותר גדול מגדול...  אחר כך שכללנו את השיטה. ראינו במפה שזה ליד איזה מסגד והתחלנו לשאול "איפה נמצא המסגד?"  גם זו התבררה כשאלה בעייתית. בעיר יש כל כך הרבה מסגדים שזה ממש בעייתי למצוא אחד שהוא לא מבין הגדולים והמפורסמים. אבל אנחנו לא בין המתייאשים. בסוף הגענו... מה אגיד לכם? האוכל, המסעדה, הכל היה בסדר אבל זה לא הצדיק את המאמץ. ולמחרת למדנו. אנחנו אוכלים רק במסעדות מקומיות איפה שאוכלים המקומיים בעצמם.

וככה סיגלנו לנו נוהג. היינו הולכים ברחוב ומציצים לתוך המסעדות. המבחן היה לפי כמות האנשים שישובים בפנים. אם היה די מלא הבנו שזו לא יכולה להיות נפילה ונכנסנו. היותנו תיירים זיכתה אותנו בדרך כלל בקבלת פנים חמימה, ניגוב של השולחן וסידור של סכו"ם עם מפיות. שמנו לב שהמקומיים אוכלים בדרך כלל הכל עם כף. וככה טעמנו את הלחם המקומי שהגיע באפייה בייתית ישר מן הטבון ולהתוודות לאוסף התבשילים המקומיים: מרקי הירקות, מרקי העדשים, הממולאים השונים: עלי גפן ממולאים, קישואים ממולאים, פלפלים ממולאים, בשר טלה עטוף בחצילים, אורז עם ירקות, הקבבים, תבשילי ירקות מכל הסוגים והטעמים, ולקינוח כל מיני פודינגים טעימים (לא אכלתי!) ותה חזק.

במסעדת פועלים אף אחד לא מדבר איתך באנגלית. איך אומרים למלצר שהוא גם הטבח וגם בעל המסעדה מה לאכול? פשוט מאד, מקבלים הזמנה לבוא ישר למטבח. אני הלכתי איתו למטבח, בסקרנות הצצתי לתוך הסירים והתבניות, והצבעתי על מה שאני רוצה לאכול. האכילה בשיטה הזו היתה מוצלחת ביותר. אף פעם לא נפלנו. והמחירים? חבל על הזמן. פחות מ-30 שקלים לארוחה לאדם.

טעים מאד גם לאכול ברחוב. דגים על האש בתוך בגט בדרך למעבורות, שווארמה קצוצה עד דק, או קבאב פיקנטי בתוך קרום של לחם שכל הפנים הרך הוצא ממנו, הבוקרס והבוריקיטס, מבצק שמזכיר את הפילו, ממולאים בכל מטעמי גבינה שנימוחים בפה ושלא דומים בכלל למה שאנחנו מכירים בארץ, כל הקינוחים  שאף פעם לא הבנתי בדיוק ממה הם עשויים, וכמובן כמובן הערמונים...

איסטנבול זו ארץ טעימה. לפחות לפי הטעם שלי.