אני מוכנה להודות כי בחופשות לחו"ל אני הופכת לאדם רדוד במיוחד. לא מעניינים אותי מוזיאונים, אתרים היסטוריים, ומונומנטים מפוארים. לא ארכיאולוגיה ולא חומות העיר העתיקה ולא נפלאות האימפריה. ממש לא. אלא אם כן, כבר שמתם לב, יש שם איזה שוק מעניין לבקר בו ומשהו טעים לאכול.

אבל יש פה בעיה קטנה. שילמנו כסף, נסענו, לקחנו חופש מהעבודה, קראנו חומר ולמדנו קצת על המקום אז מה לא נטייל? מה נספר שנחזור... שישבנו במלון.. שלא עשינו כלום... קצת בעייתי, לא?

לפעמים לא נעים אז קצת החלטנו שתרבות.. שיהיה לנו מה להגיד בתשובה לשאלה: "בארמון הזה הייתם?" ולא יכול להיות שנהיה באיסטנבול מבלי לבקר במקומות הללו, אז בחוסר רצון מופגן קבלנו החלטה משותפת על אתר אחד בלבד, ארמון טופקאפי. וגם זה, במגבלות של זמן: לא יותר מ-3 שעות.

אחרי קרבות רחוב מתישים בתור לקופות ותשלום דמי כניסה בסך עשר לירות לאדם (שלושים ש"ח) צעדנו ארוכות לתוככי המתחם, נכנסנו פנימה וגילינו שהמלכים התורכים היו, איך לומר, בעדינות, די צנועים ביחס לארמון שלהם, ואם לא היה שלט שאומר: "חדר הפגישות של המלך", הייתי מוכנה להישבע שבמקום החזיקו סוסים. ארמון. בסדר. אבל עד עכשיו לא הבנתי את הביג דיל. הנוף הנשקף מאזור הארמון הוא יפה ביותר אבל מזג האוויר היה כל כך קר, שזו היתה ממש הסתכנות לשהות בחוץ יותר מדי במטרה "ליהנות מן הנוף".

בדקות הראשונות עוד חיפשנו קצת מלכות, אבל מהר מאוד קבלנו החלטה "לסרוק מהר ולהתחפף עוד יותר מהר". הסתערנו על חדרי התצוגה השונים המציגים את אוצרות המלך, בדגש על אבנים יקרות וזהב. היה נחמד, סקרנו קצת את אמצעי האבטחה כדי לבחון כמה קל יהיה לשדוד את יהלום טופקאפי המפורסם. למזלי אני לא בקטע של יהלומים. אחרי זה מיהרנו לחזור לרחוב, למוכרי הערמונים. הערמונים בתקופה הזו של השנה הם הכי טעימים, כשהם חמים, וכשבחוץ שורר קור שחבל על הזמן. זה היה מחמם לב ובטן כאחד.

הלכנו שוב לבזאר הגדול, יש המון אזהרות על כייסים הפועלים במקום: 'מדובר בכייסים מיומנים ביותר; לא תרגישו כלום';  המציאות היתה אחרת. הבזאר הגדול זה שוק ענק, מקורה, נקי ומרווח, והאסתטי ביותר שביקרתי בו, עם מרווח גדול ביותר בין אדם לאדם. זה לא משנה את העובדה שממש לא היה מה לקנות בו ושאת מרבית הפריטים ניתן למצוא בכיף, אפילו במחיר נמוך יותר, בכל שוק מצוי אצלנו. לכן, אחרי שעה קלה בלבד, כבר עשינו דרכנו החוצה, לאזור השוק שבחוץ שם זה השוק האמיתי. שם הכל דחוס ושוקק חיים וצפוף וצבעוני. חנות ליד חנות.

אחר כך החלטנו שאנחנו פשוט הולכים לפי מה שיצא.

וככה עלינו על מעבורת ונסענו מצד אחד של העיר לצד השני. ירדנו בתחנה הסופית וטיילנו בעיירות שלחופיהן עצרנו. נגמר לנו מהעיירה, עלינו שוב על המעבורת לצד השני. וככה מצד לצד. היה ממש נחמד להסתובב בעיירות הקטנות, רחוק מהחלק התיירותי של העיר. לטייל בשווקים, להיכנס לבתי הקפה ומעדניות ולהיטמע בין אנשים.

ונסענו באוטובוסים ובחשמליות עד התחנה הסופית שלהם.. ירדנו לשוטט. כל פעם שהיה קצת קר נכנסנו לאיזה בית קפה מקומי. תכף נקשרת שיחה על "מאיפה אתם" והתשובה "ישראל" מעוררת המון אהדה כזו שזה ממש נחמד. וזה היה ממש נחמד.

אז אם אתם שואלים איפה ביקרנו, אנחנו לא בדיוק הכתובת לשאול... אבל אנחנו יכולים להגיד שמאד נהנינו.