אני שונאת לאבד דברים.

במיוחד אני שונאת לאבד דברים שאהובים עלי.

במיוחד אני שונאת את זה שאני לא בטוחה אם הדבר הזה שאני מחפשת הלך לאיבוד באמת או שהוא מסתתר לו בבית באיזה חור נידח ועלום שאני בטוח אגיע אליו פעם, כשאחפש משהו אחר...

וכשאני מחפשת, אז אני מחפשת. זה לא מרפה ממני. פיתחתי לי שיטות לחיפוש אבל מהניסיון שלי זה אף פעם לא עובד כמו שתכננתי. הדברים תמיד נמצאים במקום הכי לא הגיוני שיכול להיות.

חיפוש כזה יכול להמשך ימים, שבועות וגם חודשים.

בסוף, יקרה אחד מ-2 הדברים: או שהחיפוש יגמר בהצלחה והאבידה תימצא, או שאחליט שזהו. אפסו הסיכויים וצריך להודות שהאבדן הוא לתמיד.

בשלב הזה של חיי, אני עסוקה בחיפוש של 2 פריטי לבוש שלא ברור לי לאן נעלמו.

ומה אני מחפשת? צעיף (שאל) אדום ומקסים שאני אוהבת במיוחד.

הייתי בטוחה שהוא אבד לי לנצח, שהוא נפל לי ברחוב מבלי ששמתי לב (זו לא תופעה נדירה אצלי). זה ציער אותי כל כך, לא ברור לי למה דווקא במקרה הזה ככה הרגשתי.

למרות שזה היה חסר סיכוי, לא התייאשתי. חקרתי ובדקתי ושאלתי. לפני שבוע כבר הייתי מוכנה להודות שזהו. אין סיכוי שהוא ימצא וכבר התחלתי במחשבות של פרידה...

היום מצאתי אותו. ממש במקרה.

בנון שאלנטיות הוא היה תלוי לו על איזה מתלה במקום שבו אני מבקרת לעיתים תכופות... כאילו חיכה לי...

איזה אושר זה היה. הייתי מוכנה לנשק את כל מי שעמד לידי מרוב אושר. אבל בחיי שזה לא התאים. אז התאפקתי...

מה שהטריד אותי זה שאפילו לא העליתי את המקום הזה כאופציה לחיפוש.

ועכשיו אני עסוקה במחשבות איפה נמצא הדבר השני שאני מחפשת. אני מחפשת גופיית תחרה שחורה.. מעניין איפה התפשטתי עד כדי כך שאני לא זוכרת לאן נעלמה....