יום שישי.

שבוע אינטנסיבי. העשייה הקדחתנית משהו של כל השבוע מפנה מקומה לרגיעה של סוף שבוע. לא משהו פתאומי. התחושה הזו המזדחלת לאיטה מתחילה בבוקר. היום יותר רגוע, לא תובעני, לא מתחרה בזמן, נותנת לו להוביל אותי. יכולה להרשות לעצמי מקצב אחר, זרימה אחרת, דיבור אחר, להיות עם עצמי במקום אחר.

מרגישה את הנינוחות משתלטת עלי לאט לאט. השרירים מתרפים. הצוואר והכתפים פחות נוקשים. מאפשרת לעצמי הנאות קטנות של סוף שבוע. מקלחת ארוכה של בוקר. עומדת שעה ארוכה מתחת למים המחליקים על גופי. מתענגת על הנעימות ועל החמימות המלטפת.

פעולות שבבוקר רגיל אני עושה במהירות, כמו מתחרה בזמן, בבוקר הזה הכל בקצב אחר: מתנגבת לאיטי, מתמרחת, מתלבשת לאט. יותר זמן לבחון את עצמי מול המראה ולהתענג על המראה של הבוקר.

ריטואל קבוע של יומשישי: ארוחת בוקר רגועה, סיבוב גינה, סידורים, פגישות אקראיות עם אנשים שלא ראיתי מזמן, פטפוטים על הדברים הקטנים של החיים, התעניינויות, ארוחת צהרים משותפת עם בני המשפחה... מוצאת עצמי מתענגת על אלה.

שעה של שחייה,

סיאסטה של יום שישי, עם ערימת עיתוני השבת.

הגוף מגיב לאט לאט ומתמסר לתחושת הנינוחות. מרגישה את מתח השרירים מתפוגג לאיטו.

הנינוחות הזו לא מסתירה את סערת הרגשות שלי.

על זה אני לא יכולה להשתלט.

את זה אני לא יכולה להכניע

תחת התירוץ של סוף שבוע.

סערת הרגשות שלי לא יוצאת לחופשת סוף שבוע כשמגיע יום שישי.