כשהצטרפתי לפרוייקט של  ארז לא באמת ידעתי על מה אכתוב

במשך חודש וקצת אני מסתובבת בראש עם השאלה על מה לכתוב.

רעיונות באו והלכו.. שניים מהם נשארו איתי כל הזמן.

הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שאני רוצה לכתוב על המשימה של חיי - להיות אמא לילדי.

הורות זה משהו שנזרקתי אליו בלי הכנה מוקדמת ובלי להבין את גודל המשימה המוטלת על כתפי. תשעה חודשי הריון לא באמת מכינים אותך לחיים של "אחרי". החיים של "אחרי הלידה" לעולם לא יהיו  החיים ש"לפני". פתאום, ברגע אחד, הפכתי אחראית לגורלו של יצור קטן, מעצבת את חייו לטוב ולרע כשאני עצמי עוד קצת ילדה. כשהפכתי לאמא, לא בטוחה שהקדשתי לזה מחשבה והבנתי את המשמעות שלה.

עבורי זה היה סוג של ניסוי וטעיה. לפעול לפי החושים מבלי לדעת אם זה טוב או רע, נכון / לא נכון.

לדעת שאני פועלת היום אבל רק עוד המון שנים אדע את התוצאות....

לצפות בילדי בינקות, בילדות, בהתבגרות..... גם שותפה וגם עומדת מהצד ומתבוננת.

לראותם מתבגרים והופכים לאנשים של ממש – זה דבר מדהים באמת.

גם היום, כשהם כבר ממש גדולים, אני כמו עומדת מן הצד, צופה בהם ומתפעלת.

מתבוננת ורואה כיצד פועלים, מקבלים החלטות, מעצבים את חייהם כבוגרים – והכל כל כך נכון.

חושבת לעצמי, הם אנשים צעירים כל כך וכבר יודעים לשקול ולהעריך דברים, לעשות לעצמם סדר עדיפויות הנכון להם, לדעת לקחת מה שמתאים ולדחות מה שלא. להיות גם נהתנים וגם רצינים ואחראים. לרצות להנות מן החיים כל הזמן ולהפיק מהם את המיטב

ואני אומרת לעצמי: "רגע, רגע, איך הם יודעים? מי לימד אותם?"

ובמחשבה שנייה אני מתמלאת בגאווה ובבטחון ש"כנראה יש להם את זה" ולכן הם יודעים.

אחר כך חשבתי שאני רוצה לכתוב על עצמי. להגיד פה לעצמי כמה מילים טובות.

במבט לאחור, כשאני מסתכלת על הדרך אותה עשיתי בחיי, על כל התחנות שעברתי ולאן הגעתי היום אני מאד גאה בעצמי. הישגי אינם מבוטלים בכלל.

השנים עשו לי רק טוב מכל הבחינות. חשה שיש בי הבשלות הנכונה, המאפשרת לי את היכולת להתחבר אל עצמי, אל רגשותי, לראות דברים כמו שנכון לי. לא לוותר על מה שחשוב לי, ביחד עם היכולת לתת ולהעניק לאוהבי ולאהובי – ברוחב לב ומתוך חדוות הנתינה והקבלה גם יחד.

ומי צריך יותר מזה?

בשבילי זה המון.

ואני שמחה על ההזדמנות הזו לכתוב את זה כאן.