כשקראתי על הקבוצה הזו המתארגנת היתה לי איזו תחושה פנימית חזקה שכל זה נעשה בשבילי. איזה קול בתוכי אמר לי "לכי על זה" וזה מה שעשיתי.

כשהחלטתי לבוא, לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. ידעתי שאני מאד רוצה להיות חלק ממה שיתהווה שם אבל לא ידעתי להסביר לעצמי למה. זה שם אותי במקום לא פשוט. לכי תסבירי לאנשים למה צריך לקום ביום שישי בבוקר ולנסוע עד שם בשביל לכתוב. אי אפשר לכתוב בבית? מה יש שם שאין פה?

אני מאד מרגישה את זה אבל אני אף פעם לא יודעת להסביר את זה. אני יודעת שזה נשמע כל כך לא טוב, זה משהו שלא מסביר את עצמו. אני כבר התרגלתי לזה. בשביל עצמי אין לי צורך בהסברים. לי זה מספיק.

בלילה שלפני אני תמיד מתקשה להירדם.

קבוצה חדשה היא בשבילי כמו הרפתקה חדשה. קבוצה חדשה תמיד מעוררת אצלי התרגשות, מעסיקה אותי במחשבות, מסקרנת אותי.

הרבה דברים מעסיקים אותי במחשבות

קודם אני עסוקה באנשים שאני אפגוש. מי הם יהיו, מה אני אלמד מהם, מה טיב הקשרים שיתפתחו, הדרך שנלך בה ביחד..

אחר כך אני עסוקה בעצמי, מה אני אלמד, לאן זה יקח אותי, האם זה יהיה משמעותי לי ועד כמה. יש לי איזה דיבור פנימי עם עצמי על מה אני רוצה שיקרה לי.

ואחר כך אני עסוקה בלהסביר לסביבה, למה צריך קבוצה, בשביל מה זה טוב, מה זה נותן..

גם הפעם היה לי קשה להירדם

אני אוהבת התחלה של קבוצות. יש בזה משהו מאד מבטיח. הכל טמון שם כמו הבטחה אחת גדולה: הפוטנציאל הרצון, הכוונות, ההתכוונות. הכל שם. אח"כ אנחנו פורטים את זה לפרוטות של העשייה היומיומית

אחר כך באה המציאות

אבל בהתחלה זה תמיד שם. ההתרגשות של לפני תמיד משתלטת עלי. מחלחלת לי לתוך העצמות ואני מוכרחה להגיד שזה נעים.
 

גם הפעם בלילה שלפני היה לי קשה להירדם.

המחשבות המתרגשות של 'מה יהיה' התערבבו לי עם החששות שמא לא אתעורר בזמן. מצאתי את עצמי מנהלת דיאלוג לילי עם השעון עד השעות הקטנות. בבוקר אספתי מהר את המחשבות לתוך ההתארגנות המהירה ויצאתי לדרך.

בשבילי קבוצה חדשה היא תמיד הרפתקאה חדשה.