בשבת בבוקר משתלטת תחושה של נינוחות. slow motion כזה. אף אחת לא ממהרת הביתה.. תוך כדי מריחת הקרם וסירוק השיער, כשרעש המים של אלה שעוד מתקלחות ברקע.. הן עוברות מנושא לנושא. אף אחד לא נמלט מחרצובות לשונן...

בחצי שעה של המקלחת, ההתנגבות, מריחת הקרמים לגוף ולפנים, סירוק השיער, סידור התיק והתארגנות ללכת.. אני מבינה הכל

כבר מזמן הגעתי למסקנה שיש כנראה משהו משחרר בעבודה שאת ערומה. זה משחרר את חרצובות הלשון... השיחות בעירום הן כל כך יצריות שזה חייב להיות קשור איכשהו לעובדה שהעירום משחרר..

במלתחה של הבריכה הזיכוי של רמון היה מוחלט.

ולי נדמה שכל פרשת רמון היא לא על עניין הנשיקה. אלא על משהו אחר לגמרי.

כל הפרשה הזו היא בעצם על אופי האדם. על היוהרה, על תחושת ה"אני ואפסי", על התחושה שכל העולם בידי, על הגאוותנות ועל זחיחות הדעת.

שהרי נאמר שאם הוא רק היה מתנצל לפני החיילת ומודה שעשה טעות כל התיק הזה לא היה קם בכלל. אבל מהרגע שהכחיש, ושיקר והכפיש אותה וניסה לסדר עדויות וטען שכולם חיכו לו בפינה (הטענה הזו נשמעת מוכרת,לא?) ושאלה יריביו בבית המשפט שרצו למנוע את בחירתו...

מהרגע שהוא איבד פרופורציות... גם מערכת המשפט איבדה פרופורציות... והמשפט היה בלתי נמנע.

אם היה רק מבקש סליחה....הכל היה נראה אחרת

על זה נאמר "חיים ומוות בידי הלשון".