בסדנאות שאני מעבירה, תמיד מטרידים אותי האנשים שלוקחים להם זמן על חשבון האחרים. אלה שלא מתחשבים ורואים רק את עצמם. במיוחד בתרגילים שבהם הם צריכים להגיד רק משפט אחד או מילה אחת על הנושא. תמיד יהיו כאלה שידברו דקות ארוכות, ויתנהגו כאילו שהכללים לא חלים עליהם. הראשונים שבדרך כלל נשמעים להוראות, מרגישים פראיירים. ואחרי שמישהו שובר את הכללים קשה מאד לשמור עליהם לאחר מכן. זה תמיד מלווה במאבק סמוי ביני לבינם.

בפתיחה של הסדנא של אתמול החלטתי ללכת על תרגיל של דיבור בזמן מוגבל.

הבאתי קופסת גפרורים. בהנחיה שלפני התרגיל אמרתי להם שאפשר לדבר  רק כל עוד הגפרור דולק. זמן הדבור נגמר ברגע שהגפרור כבה.

אמרתי להם מראש על מה הם הולכים לדבר ונתתי להם גם כמה דקות להתכונן.

הנושא לדיבור היה נושא ערכי שקשור בעיסוק שלהם ושבדרך כלל יש המון מה להגיד עליו.

ואחר כך התחלנו...

כמה זמן נמשכת בעירה של גפרור שלם? נדמה לי שפחות מדקה

אוי, כמה שזה היה מעניין... מה שהתרחש שם היה פשוט מדהים.

אף אחד מהנוכחים לא השתמש בכל זמן הדיבור/זמן הבעירה שעמד לרשותו. אף אחד לא הגיע לסוף הגפרור.

לרבים מהם נגמרו המילים באמצע. הזמן היה ארוך מדי והם כיבו את הגפרור באמצע. פשוט ככה.

חלק מהם פשוט התקשה להסתדר עם הצורך להשגיח על האש ולשמור על הגפרור בוער וגם לדבר.

ולגבי התכנים שנאמרו שם... חבל על הזמן... איזו רדידות.

במשך כל התרגיל היתה דממה בחדר. אנשים היו בלחץ של ממש...

אולי זה בגלל הגפרור, או בגלל הקצאת הזמן, או בגלל שפתאום הסתבר להם שאין להם מה לאמר...

מה אתם חושבים?