פגשתי אותו היום באמצע סוף העולם. לא תאמינו כמה סוף העולם זה. זה מסוג המקומות שבהם זה הכי לא צפוי להיפגש. הוא בדיוק יצא מהאוטו והלך לכיוון שלי. "אתה אבי"? שאלתי, "כן" ענה לי מתבונן במבט משתומם, לא מבין מי אני ומה פתאום אני פונה אליו "אנחנו מכירים?" שאל. "למדנו יחד בתיכון" אמרתי.  וואלה?

רגע של מבוכה מצידו. אחר כך חייך חיוך של אחד שבבת אחת התבהרה לו התמונה. "לא השתנית" אמר בסוף אחרי שנפל לו האסימון

איך זה יכול להיות ש"לא השתניתי" כשדקה לפני כן הוא בכלל לא זכר מי אני.

בטח השתניתי, חסר שלא. אז הייתי בת 18 ממש בפתחם של החיים..

לפני שבוע הלכתי לקופת חולים לעשות בדיקות..

השעה היתה 7:15 בבוקר. רוב האנשים שישיבו שם היו חצי מנומנמים. מישהו עמד בצד וכל הזמן הסתכל לכיוון שלי. שמתי לב שהוא כל הזמן מגניב מבטים לעברי.

אני לא כל כך אוהבת את זה אבל זה מה שיש. למרות השעה המוקדמת, באותו בוקר נראיתי ממש טוב.

בסוף הוא לא התאפק ואמר לי: "אני מכיר אותך".

הסתכלתי אליו במבט של סימן שאלה בעיניים. הוא היה צעיר מאד. הערכת מצב מהירה הבהירה לי שאין סיכוי שנפגשנו על רקע משותף..

אמרתי לו שלדעתי הוא טועה. ואז הוא נזכר "היית מורה שלי"

ניסינו לבדוק מתי זה היה בדיוק. באיזו כיתה אני אמורה לשים אותו. זה היה מאד מזמן..

ואחרי דקה אמר "בכלל לא השתנית"

"בכלל לא השתנית" זו אמורה להיות מחמאה? אני מניחה שהתשובה היא חיובית

וכשאומרים "השתנית" למה זה מתקבל כסוג של ביקורת?

יכול להיות מצב כזה שאנשים לא משתנים עם התקדמות החיים? זה לא נראה לי מצב אפשרי. אנחנו הרי משתנים כל הזמן. כל הזמן. בלי להרגיש בכלל.

האם אנחנו אמורים להשאר אותו דבר כמו שהיינו פעם בגיל 18, 25 או 34? כי זה נראה לי כמו סוג של תקיעות. משהו עצוב.

אני יודעת שהשתניתי מאד ואותי זה מאד משמח. 

ובכל זאת, כשאומרים לי "בכלל לא השתנית" אני הולכת שבי אחרי המחמאה הזו.

איך זה?