נורא רציתי לכתוב על פורים. נורא בא לי. אבל לא החלטתי על מה לכתוב.

בהתחלה חשבתי לכתוב על אמא שלי שהיתה אלופת התחפושת וכל תחפושת שלה היתה מושקעת ומקורית, הכל עבודת יד, שעד היום אני מתפעלת מזה.

וחשבתי שאולי אכתוב על איך כל שנה הייתי משקיעה ימים ולילות בתפירת תחפושות, כדי שיהיה מקורי ומיוחד. והם בכלל לא רצו להיות מקוריים, הם רק רצו להיות הנסיכה ג'סמין ומלכה וקאובוי וסופרמן ופיטרפן וצבי הנינג'ה ואלדין וכל מיני דמויות מהטלוויזיה.

אחר כך חשבתי לכתוב על איך שהכל השתנה. פעם הכי נחשב היה להתחפש לדמויות מהתנ"ך: משה ולוחות הברית ובת פרעה ואחשורוש והמלאכים והיום התנ"ך זה לא סחורה הכי נחשב זה גילה ומשה קצב ואמיר פרץ והרמטכ"ל.. איך חולפת לה תהילת עולם ..

אחר כך חשבתי שאולי אכתוב על מסיבת פורים אחת שאליה הוזמנו שבה כולם היו צריכים להתחפש לפי נושא שהוחלט עליו מראש וכולם הבטיחו שככה יהיה אבל כמעט אף אחד לא בא מחופש... ולא הבנתי למה...

אחר כך חשבתי שאולי בכל כדאי לי לכתוב על המסכות. על הגילוי והכיסוי. על המסכות שאני מעטה על פני כל הזמן. כל בוקר מסיכה אחרת. יש לי מסיכות לבית ומסיכות לחוץ. בבית אני משאירה את המסיכות של הדאגה והצער והכאב והשעמום וחוסר עניין. החוצה אני לוקחת מסיכות של שמחה ושל צחוק ושל שלווה ושל התעניינות ושל הכל בסדר. ועל הצורך הזה להחליף מסכות כל הזמן..

ואז חשבתי לכתוב על זה שפורים זה חג מאד מוזר. כשיש לך ילדים קטנים, זה חג נורא משמעותי. מכניס נורא ללחץ. שבועות מתעסקים בתחפושות, ברעיונות, יש המון מתח סביב ההחלטה על הנושא, אחר כך מתחילים לברר איפה קונים, אולי אפשר להשאיל מחברה, ממשפחה. התעסקות שלמה. מתח בנושא מזג האוויר, יהיה גשם או לא? וביום עצמו. להלביש כמה ילדים, תשומת לב נפרדת לכל אחד מהם, לדאוג שכולם יהיו מרוצים, לא לשכוח את כל האביזרים, לצלם, להסיע לבי"ס. שהילדה לא תתאכזב מזה שלא יצא לה בדיוק כמו שרצתה.. שיהיה להם נוח להסתובב. אם לא לוקחים תיק אז איפה שמים את הסנדוויצ'ים? המון לוגיסטיקה.

וכשהילדים גדלים. פתאום נהיה לך שקט בבית בפורים. אף אחד לא מתחפש, ואת, שלא תעזי להזכיר את זה. כל ההשקעות של כל השנים.. הכל נעלם. מקסימום איזה כובע או צעיף וזהו.

פתאום החג הזה נעלם..

בקיצור פורים שמח. השנה יצא טוב. אין גשם. מצד שני אין גם תחושה של שמחה...