למדתי שהחיים תמיד מחזירים לי את מה שאני נותנת בתנאי שזו נתינה ללא חשבון, ללא ציפיה להחזר סימטרי ובעיקר ללא ציפייה לרווח כלשהו שיחזור אלי כמו בזריקת בומרנג.

בעיני כל הכיף של הנתינה הוא מהנתינה עצמה, מעצם המעשה ורק ממנו. זה הופך את מעשה הנתינה למשהו יותר נקי, משוחרר מהתחשבנות. לפעמים אני פוגשת בנתינות שיש בהן עמדה מניפולטיבית משהו, כשהנותן מצפה לקבל מ''אותו דבר'' בחזרה, משהו כמו "תן וקח":

אם אני נותן אני מצפה לקבל בהתאם או שאני לא אתן אם מראש ברור לי שלא אקבל חזרה.

בעיני זו "הנהלת חשבונות" זולה.

מי שנותן מעמדה כזו, נמצא כל הזמן נמצא במצב של ציפיה לקבל חזרה. כשההחזר הזה לא מגיע או אז  מתעוררת אצלו תחושה של "אי צדק" , תחושה של "דפקו אותי" ושל קורבן – בקיצור, מפח נפש..

זה הופך את הכל למסע עסקים אחד גדול.

זה לא שיש לי משהו אישי נגד "דילים" ושזה לא לגיטימי, אבל זה בהחלט לא מתחבר אצלי לנתינה. כי אם זה דיל אז כולם צריכים לדעת את זה מראש, בודאי כל מי שהוא חלק מן המשחק, ואז יש אפשרות לבחור, האם אני רוצה להיות בתוך זה או לא, אחרת זה זיוף אחד גדול.

וזיוף לא מתחבר אצלי בכלל לנתינה. שאלתי את בני הקטן, מה קשה יותר לקבל או לתת.

להפתעתי ענה לי שיותר קשה זה לקבל.

הקשיתי שוב ושאלתי למה?

והוא ענה: "לתת זה קל, אתה נותן וזהו. לקבל זה קשה. כי לא תמיד יודעים איך להגיב לזה, ומה בכלל אומרים כשמקבלים משהו. זה מביך. ואחרי זה אני מרגיש שאני צריך לתת חזרה... שככה מצפים ממני...ואז אני מתבלבל. לא יודע מה להחזיר"

חוכמה של ילד...

ואני, בתור מי שהנתינה קלה לי, ככה שולפת מהשרוול, חשבתי לעצמי כמה שהוא צודק...