אני שונאת פרידות.
יש בהן משהו עצוב, משהו של סיום, וסיום תמיד משרה עלי אוירה של עצבות. פרידות עצובות תמיד קשורות אצלי לאנשים עמם הלכתי כברת דרך ארוכה...  הן משאירות אצלי געגוע למה שהיה... 

התקבצנו יחד בקורס אחד. אוסף אקראי של אנשים, קבוצה צבעונית מאד, מרתקת ומגוונת, אנשים מתחומים שונים ומהתנסויות מעניינות. לפני שנתיים התחלנו ללמוד. בכל יום רביעי נפגשנו ב-8 בבוקר ונפרדנו ב-3 אחה"צ. בעוד כמה ימים זה מסתיים.
ימי רביעי הפכו אצלי לימים שחיכיתי להם כל השבוע. אפילו המכונית שלי הרגישה בזה ובימי רביעי בבוקרכמעט וכבר נסעה לבד.
הלמידה היתה בעיקרה סדנאית בדרך של התנסות על עצמנו. את הסדנאות אנחנו בנינו וגם העברנו בעצמנו. זו היתה סיטואציה לא פשוטה –  מהצד האחד - להיות חברה בקבוצת למידה ומאידך – זו היתה גם קבוצה מבקרת ביותר. לפעמים הלמידה נעימה ומרגשת ולפעמים כואבת מאד, אבל גם מצמיחה. 
השנה הראשונה היתה שנה של התרוממות רוח, שנה של התרגשות כל פעם מחדש, לפני המפגש, במהלך היום ולאחריו. בשנה הזו היינו נורא עסוקים בעצמנו ובקורה לנו בקבוצה.

בשנה השנייה התייחסות כבר אחרת, פוזלת החוצה, בוחנת את חיבור בין הלמידה וההתנסות בפנים לבין ה"חוץ". זו השנה שבה כבר ראינו עצמנו בחוץ וחיפשנו את הקשר שבין הלמידה ליישום בחוץ. התכל'ס.

שנתיים עם אותה קבוצה של אנשים.
שנתיים שעשיתי שבוע שבוע במחיצתם, של ימים שמחים וגם עצובים.
בתקופה הזו ההיכרות בינינו הפכה להיות מאד אישית. לפרטים.
היתה לי הזדמנות לראות אנשים בצמיחתם. זה דבר שאני מאד אוהבת לראות.
למדתי המון דברים על עצמי ועל אחרים.
אני השתניתי לעצמי וראיתי אנשים משתנים מול עיני.
בחודשים האחרונים כבר הייתי קצרת רוח וכבר רציתי שהסוף יגיע. נורא רציתי שזה כבר יגמר.
אבל עכשיו, דקה לפני סיום,  השמחה שלי מתובלת בקצת צער. 

אני יוצאת אחרת ממה שנכנסתי.
רכשתי ידע רב, למדתי לבחון ולאבחן, הרחבתי את הראייה שלי את הדברים,
"ארגז הכלים" שלי התעשר בכלים חדשים וטכניקות בצד צחצוח וחידוד הישנים.
נוצרו חברויות חדשות וקשרי עבודה חדשים.
למדתי עם מי אני רוצה לעבוד ועם מי לא אתחבר.
למדתי את הדרך שלי. מה מתאים לי ומה לא מתאים.
למדתי לא להתפשר וללכת אחרי האמת הפנימית שלי,
ובעיקר - להקשיב לעצמי.
למדתי לאמר מה שאני חושבת מבלי להסתתר מאחורי כל מיני מסכים וכיסויים
וגם מבלי לרצות למצוא חן בעיני אחרים. 

יום רביעי השבוע הוא האחרון ללמידה.
בסופו של דבר גם הוא יהיה מאחורי וישאר רק הגעגוע למה שהיה....