מאז שאני כותבת בישראבלוג אני מאד עסוקה בשאלות לגבי הכתיבה. שנים רבות לא כתבתי. לא יודעת להגיד בדיוק מתי התעורר בי הצורך לכתוב שוב, אבל מהרגע שהוא התעורר לא מצאתי לעצמי מנוח, לא יכולתי להניח את זה בצד. הצורך הזה הלך איתי שבועות רבים, בהתחלה כתבתי על דפים, כתבתי למחברת, כתבתי קטעים פה ושם, אבל זה לא היה זה. כתבה בעיתון הארץ" על עולם הבלוגים גילתה לי את המקום הזה ומאז אני פה, מרגישה כאילו הייתי פה תמיד.

כשהלב שלי לא יכול להכיל אני כותבת. את הדחף לכתיבה אני כבר יכולה לזהות בי. זה מן צורך כזה שלא נותן לי מנוח עד שהכתיבה תצא מן הכוח אל הפועל. לפעמים אני קמה איתו בבוקר ולפעמים הוא בא אלי בשעות אחרות. מן חוסר שקט שכזה שתוקף אותי, הנמשך במהלך הכתיבה ועד שאני מוציאה את המילים החוצה. אני חולמת כתיבה כל היום. קטעים שונים מתרוצצים לי בראש. חלק מהם ראו אור וחלק מהם נשארו כתובים בראשי ולא יתפרסמו לעולם.

הכתיבה עצמה מעלה אצלי שאלות כמו מהיכן נובע הצורך הזה, מה הכתיבה נותנת/מעניקה לי, למה היא גורמת לי, עד כמה היא משנה אותי ועוד

במוסף הספרות של ידיעות אחרונות התפרסם ראיון עם ז'אן ברטראן פונטאליס, פסיכואנליטיקאן, עורך וסופר. בראיון המרתק הוא אומר כי הצורך לכתוב, בא כדי שהאדם יבין את עצמו:

"הכתיבה מכתיבה סדר חדש. אתה מביא את עצמך, ופתאום המסגרת של העצמי מתחילה להיפרם: אירועים שהיו חשובים בעיניך נדחקים אל השוליים ולהיפך. בכתיבה המילים שאתה משתמש בהן מתגלות בכפל משמעויות, ואתה עשוי להציבן בסדר שונה. הכתיבה פותחת לפניך עולם אפשרויות סוער ומפתה, שאינו מתיישב עם ה'אני' הער הרגיל שלך, אך באורח בלתי נמנע מטלטלת אותו".

כשקראתי, הרגשתי שהדברים מתארים בדיוק אותי.

אגב, התקשיתי למצוא שם מוצלח יותר לפוסט הזה.

אשמח לקבל הצעות לשם אחר