היה לי נורא קשה לחשוב שיכול להיות ליל הסדר בלי אמא שלי. פתאום נכנסתי ללחץ. אם פתאום תהיה לי שאלה בענייני בישול את מי אני אשאל? איפה אמא שלי שתגיד לי מה לעשות, שתסתכל לתוך הסירים ותבחן את מה שבשלתי ותגיד בעין של מקצוענית שמתגאה לראות מה יצא מהתלמידה שלה : "יצא לך לא רע, לא רע..."

רגע אחרי זה, כשאחותי אמרה לי: "אז את תכיני את הדגים?" הרגשתי שמשהו אחר מציף אותי. זו היתה תחושה של התרגשות, וגם של התרפקות אהובה על המאכלים המסורתיים והטעימים של החג. הרגשתי שעלי הוטל התפקיד הזה להמשיך את מסורת בית אבא ואמא ולהכין את המאכלים שמסמלים בעיני את החג כפי שהכרתי אותו בבית.

ובמרץ פניתי להכין את התפריט של מאכלי החג ואת רשימת הקניות.

ארוחת חג טובה צריכה להיות שילוב של ישן וגם חדש. חייבים להיות בה כמה מאכלים מסורתיים של פעם, כאלה שכולנו מתגעגעים אליהם כמו הגפילטע פיש והקניידלך ומרק עוף וגם לכלול כמה הפתעות משמחות ומרגשות.

וכשאני חושבת על ארוחת החג, שאני מבשלת בשלב הזה של חיי כשסדר היום שלי עמוס כל כך, ברור לי שעליה להיות מענגת לא רק למי שאוכל אותה אלא גם בשביל מי שמכין אותה. שהיא צריכה להיות קלה יחסית להכנה והגיונית לתפעול, שלא אגיע למצב שבו אכרע תחת נטל העייפות בדיוק כשצריך להתארח וליהנות מהאירוח.

אני רוצה שזו תהיה ארוחה מהסוג הזה שתגרום לכל האורחים להיאנח מעונג ושכולם, ובמיוחד הילדים, יתגעגעו אליה עוד הרבה שנים אחר כך.

עם המחשבות האלה קמתי מוקדם, והתחלתי לבשל והרגשתי שהרוח של אמא שלי מפעמת בי.