בניגוד לאמא שלה, אבא שלה אף פעם לא למד ממש את השפה של הארץ החדשה. כל מה שידע למד תוך כדי עבודה בקיבוצים ובעיר. השפה שלו היתה עברית מתובלת ביידיש וערבית ככה שאי אפשר היה להבין אותו ממש עד הסוף. הוא היה קורא באידיש וכותב מכתבים באידיש. כשרצה לכתוב בעברית היה קורא לה, לבת הקטנה שלו ומבקש ממנה לכתוב עבורו.
בהתחלה היא היתה כותבת מילה במילה מה שהוא אמר. לאט לאט הרשתה לעצמה לנסח חלק מהמשפטים לבד, מהססת ושואלת אותו אם זה נראה לו, ובסוף הוא היה אומר לה באופן כללי, מה הוא רוצה שיהיה כתוב והיא היתה כותבת את המכתב כולו לבד. כמעט תמיד הוא אישר את מה שהיא כתבה

היא היתה מאד גאה בזה, הרגישה כמו העוזרת הקטנה שלו. הרגעים האלה היו רגעים שלה ושלו ביחד. היו להם הרבה רגעים כאלה של דיבור שהיה כמעט כולו בשתיקות. האהבה היתה בשתיקות, הכעס היה בשתיקות. הפעמים היחידות שבהן השתיקות נעלמו היו כשהיא היתה עוזרת לו. אז גם הרגישה הכי קרובה אליו.

היו לה המון שאלות לשאול אותו אבל היא לא היתה בטוחה שמותר לא היתה בטוחה שיענה לה. לא ידעה כיצד יגיב. יום אחד היא אזרה אומץ והחליטה לשאול. בפעם הראשונה הוא היה מופתע אבל השיב לה וכך גם בפעם השנייה. לאט לאט היא שאלה עוד. היא שמה לב שהוא עונה לה בחשק.. בזמן הזה כשהיה עונה, הרגישה עוד יותר קרובה, הרגישה שהוא רוצה לספר דברים אבל מהסס. משהו בעיניים שלו נעשה רך כשסיפר במיוחד כשדיבר על עצמו.

ככה למדה ממנו על החיים שלו בכפר שגדל, על המשפחה, על תקופת המלחמה, על הגיוס לצבא, על התפקידים שהיו לו בצבא, איך הכיר את אימא שלה.

יום אחד נכנסה לחדר וראתה אותו מסתכל בתמונות הוא מיהר להכניס את התמונות לתוך הספר שהחזיק. הספר הזה לא היה מונח על המדף עם שאר הספרים בבית. את הספר הזה הוא עטף בניילון והחזיק אצלו במגירה מידי פעם היה מוציא אותו קורא בו ושותק.

בפעם הבאה כשישבו לכתוב את המכתבים, שאלה אותו מה זה הספר שהוא שומר במגירה שלו

"זה הספר שנכתב על העיר שגרתי בה בחוץ לארץ" ענה

"מה המיוחד בספר הזה?" שאלה

בעיר הזו חיו הרבה יהודים לפני המלחמה ואחרי המלחמה לא נשאר שם אף אחד" אמר.

"אף אחד?" שאלה שוב

"אף אחד" ענה

"גם לא מהמשפחה שלך?" שאלה שוב

"אף אחד לא נשאר מהמשפחה שלי" ענה.

"והתמונות?" שאלה בהססנות "מי אלה האנשים בתמונות"

שתיקה השתררה בחדר.

"התמונות? זה..  את לא מכירה" אמר לבסוף

"הם מהמשפחה שלך?" שאלה

"כן" ענה לה "זאת המשפחה שהיתה לי לפני שאת נולדת" אמר

בתוך הדממה הארוכה הבליחה השאלה: "מי אלה בתמונה?"

"אלה הילדים שלי" שמעה את קולו נחנק ומזווית עיניה יכלה לראות את הדמעות שזלגו על הלחיים שלו.