"עכשיו כשאני חושבת על הנישואים שלי אני יכולה להגיד בוודאות שהכתובת היתה על הקיר", ככה היא אמרה לי השבוע כשדברנו על התפרקות נישואיה. "ולא ראית את זה?" לא יכולתי להימנע מהשאלה המעצבנת "הסימנים היו שם לאורך כל הדרך, אבל אני לא רציתי לראות אותם"

"בצורה שבה אני חיה, זו רק היתה שאלה של זמן מתי זה יקרה לי שוב" אמרה לי ר. חברה שלי "ועכשיו כשאני מסתכלת על הדברים בראייה לאחור, זה היה ברור שמיד כאצא לחופש אני אחלה. שמת לב שבכל חופשה אני חולה? זה היה ברור שגם הפעם זה יהיה ככה, רק עכשיו אני מבינה שאני מובילה את עצמי כל פעם למקום הזה"

הרבה פעמים הכתובת נמצאת על הקיר אבל אנחנו לא ממש רוצים לראות אותה.

עיתוני השבת מלאים בסטודנט הזה שבפרץ של טרוף רצח יותר מ-20 אנשים. כולם אמרו שהסימנים היו שם קודם. במשך שנים. הוא היה מוזר, היו לו אובססיות, הוא נהג להציק לאנשים ולבחורות במיוחד, הוא היה דחוי ומסתגר, ההתנהגות שלו היתה מוזרה, בדברים שכתב היו רמזים מפורשים . ובכל זאת, למרות שהסימנים היו שם, אף אחד לא עשה כלום.

ואחר כך אני קוראת על ההורים שנותנים לילדים כל שבוע הרבה דמי כיס ולא שואלים לאן נעלם הכסף.. אח"כ מסתבר שהכסף הלך לרכישת סמים. תגידו אתם, לא היו לזה סימנים מוקדמים בהתנהגות בבית? בטוח שהיו. היו סימנים בהתנהגות, בשיחות הטלפון, בהסתגרות בחדר, בכל מיני חברויות חדשות שצצו זה מכבר. רק מי בכלל רצה לראות את זה...

כמה פעמים אנחנו רואים סימנים לכל מיני תופעות שליליות אצל הילדים שלנו: כסף שנעלם מהבית, ריח של עישון מהבגדים, שקרים למורה בביה"ס, הברזות מביה"ס, שמועות על כל מיני מעשים לא מקובלים שמגיעות אלינו. ומה אנחנו עושים עם זה? בדרך כלל כלום. שומעים ומעדיפים לעצום עיניים. לפעמים אנחנו מאשימים את ביה"ס, את המורה. את כל העולם. רק לא את עצמנו..

למה אנחנו עוצמים עיניים? למה אנחנו מעדיפים להתעלם וחושבים שאם נעצום עיניים הבעיה תעלם לה כאילו לא היתה...?

בטח יש לזה מיליון הסברים:

לא תמיד אנחנו במצב שבו אנחנו מסוגלים לקרוא את הכתובת של הקיר. לפעמים צריך להיפגע שוב ושוב כדי שנהיה מסוגלים להודות שזה היה שם מזמן.

חלק מההסברים קשורים למנגנוני ההדחקה שלנו, לזה שאנחנו לא רוצים להאמין שהדברים האלה באמת קורים לנו. קשה להודות שהבן שלך מעורב בדברים שמנוגדים לנורמה שלך. קשה להאמין שדווקא אצלך הנישואים הם לא משהו. קשה להאמין שהבנאדם הזה שאת כל כך אוהבת הוא מישהו אחר לגמרי.

קשה לקבל שזה באמת קורה לי. זה מקלקל את תמונת העולם האידיאלית שכל כך טרחתי עליה, את תדמית המצליחנית שבעמל כה רב בניתי אותה.

בקריאה של הכתובת יש משהו שמכריח להסתכל לאמת בעיניים ולהודות שזה אמיתי. להודות שהאחריות למצב במידה רבה מוטלת עלי ואם האחריות עלי אז אני צריכה לעשות עם זה משהו. לעשות זה קשה. צריך המון כוח. גם להודות באמת וגם להלחם כדי לשנות אותה. יותר קל להתעלם.

לפעמים מגיע היום הזה שבו אומרים "די!" לא עוד. לפעמים זה קצת מאוחר מדי.

יותר טוב לקרוא את הכתובת קודם. להתאמץ.