יש תרגיל ידוע שעושים בסדנאות שבו נותנים למשתתפים בתחילת הקורס לחבר את מכתב הפרידה שהם יכתבו בסוף הקורס. המשתתפים אמורים 'לנחש' כבר בנקודת ההתחלה מה תהיה דעתם על הקורס בסיומו ולכתוב מכתב תודה למנחה שבו יפרטו מה למדו, ממה נהנו, וכו'. המנחה אוסף את כל המכתבים האלה למעטפה סגורה ושומר אותה במקום שאף אחד לא יוכל להציץ במכתבים. ואז מגיע מפגש הסיום. רגע לפני הסוף פותחים את המעטפה הסגורה וכל אחד מקבל את מה שהוא כתב. וראה זה פלא, כמעט כולם יגידו שמה שהם כתבו זה בדיוק מה שקרה במציאות. כאילו צפו את הסוף מההתחלה. כשמתחילים לקרוא מתברר שכמעט כל מה שנכתב – אכן התממש.

איך זה, תשאלו?

כנראה שזה משהו שניתן לקרוא לו "הנבואה שמגשימה את עצמה". כלומר אם אתה רוצה שמשהו יתגשם ושיהיה מוצלח אתה צריך לגייס את עצמך לזה ולפעול שזה יקרה. כתיבת הדברים יוצרת סוג של מחוייבות מצד הכותב לפעול לכך שכל מה שכתבתי אכן יקרה. התוצאה היא שאני מעבירה את עצמי ממצב אפשרי של OFF למצב של  ON, ומאפשרות של להיות פאסיבית לאופציה האקטיבית. אני לוקחת אחריות על מה שיקרה, שהרי כתבתי במכתב שזה מה שאני רוצה שיקרה.

אלה לא תמיד תהליכים שאנחנו מודעים להם אבל אנחנו פועלים על פיהם. המשמעות של הדברים היא שאם כתבתי במכתב הפרידה שקרו לי דברים טובים במהלך הקורס – סביר להניח שאני אפעל שזה מה שבאמת יקרה ובדרך כלל זה באמת קורה.

וכל ההקדמה הזו היא בשביל להגיד שאתמול הייתי במפגש פרידה. פרידה מתפקיד. מפגשי פרידה כאלה הם הזדמנות נדירה לספר את שבחו של אדם בפניו. לתת לו משוב בזמן אמיתי ממקום מפרגן חם ואוהב. פתאום יוצאות החוצה כל המילים המפרגנות וכל החיבוקים המילוליים וכל התודות. זה מעמד נעים ומרגש ומביך ביחד. הכל ביחד.

ולא בגלל שזה לא נכון אלא בגלל שזה משהו שאנחנו לא מורגלים בו. שזה לא מעשה של יומיום. ועם כל השמחה של ההתרגשות של אתמול נהיה לי קצת עצוב שהפכנו כהי חושים כאלה שצריך מפגשי פרידה כדי להגיד לאנשים כמה הם היו משמעותיים בחיינו ולספר להם כמה ואיך הם השפיעו על חיינו ולמנות את כל הדברים שלמדנו מהם ולהגיד להם תודה על כך.

אתמול זה היה מאד מרגש.