ב-6 בבוקר, אחרי שנרדמתי מאושרת והתעוררתי שמחה, נכנסתי למקלחת.
כמעט קפאה לי הנשמה.
זה שלא יהיו מים חמים זה בכלל לא היה בתכנון שלי. בכלל לא.
ממש מבאס להתחיל את הבוקר בתחושה קפואה כזו...
הסתבנתי ושטפתי את עצמי מהר מהר ומהרתי להתחמם בזרועותיה של המגבת שפתאום היתה כל כך חמימה ומזמינה.
ממש התחלה גרועה. אמרתי לעצמי בלב שאני מקווה שההתחלה הזו לא מעידה על המשך היום... ושזה יצא ככה מקרי. השתדלתי להאחז בתחושה האופטימית משהו שהעניקה לי המגבת אבל אפילו אני עצמי יודעת שמגבת זה לא משהו שכדאי לסמוך עליו, ובטח לא לבנות עליו את כל היום....

שאר היום היה סביר: נסיעה לעבודה, פגישות, ישיבות...
באמצע היא הגיעה. ידעתי שהיא תבוא אבל חשבתי שנהיה רק כמה דקות ביחד. היא  הקדימה בשעה.
שעה כזו טובה כבר מזמן לא היתה לי. זה התחיל משיחת עבודה ומהר מאד עברנו רכילות כזו מן הסוג המשובח ביותר, עם עובדות ופרשנויות והבנות וניתוחים... והכל יצא ככה בספונטני שאפילו אם היינו מתכננות את זה זה לא יכול היה להצליח ככה. 

נסעתי הביתה שמחה וטובת לב כשאני כבר מפנטזת על בילוי של שנת צהרים וכבר הבאתי את כל הנימוקים להצדקת העניין: היה לי שבוע עמוס, סדנה אחת מוצלחת במיוחד, 2 נסיעות למרכז (טוב, אחת מחר...), כל מיני פגישות עבודה, ועדת וינוגרד... וכו'.
כשהגעתי הביתה הבנתי שזה לא כל כך ריאלי. ילד רעב חכה לארוחת צהרים "של אמא".
נדחה קצת את התכניות אמרתי לעצמי, תוך שאני עומדת וטורחת בהכנה התחלתי כבר לדמיין את הסיפור שאני אכתוב למפגש של מחר... היה לי כבר רעיון אבל שום התחלה לא מצאה חן בעיני.... בראש התחלתי שוב ואחר כך שוב...
אני אדחה את זה לאחר כך, אמרתי לעצמי. קודם אלך לנוח
המנוחה לא היתה משהו בגלל שהייתי מוטרדת מן הסיפור, החלטתי לשבת ולכתוב אבל כלום לא זרם ממני.
פתאום בא לי רעיון חדש: אלך קודם להתעמלות, בטוח יצוצו לי רעיונות בדרך לשם, או בהתעמלות עצמה או בדרך חזרה. ואז ישאר לי רק לבוא ולכתוב את הדברים. אבל כל התכנון הזה השתבש. בדרך לשם נזכרתי שאני רעבה וחשבתי על השניצלים שנשארו על הכיריים. בהתעמלות היה נורא חם והחום הזה יבש לי את כל המחשבות ובדרך הביתה נזכרתי פתאום שלא אמרתי לו להשאיר לי מפתח וחשבתי מה אני יעשה אם אגלה שהוא הלך והשאיר אותי בלי מפתח. איך אני אכנס הביתה, הטלפון שלי נשאר בבית ואיך אני מאתרת אותו. נזכרתי שהוא נסע לסרט... לטובתו כדאי שאני אמצא את המפתח בחוץ...

הגעתי הביתה המפתח היה במקום. השניצלים שפינטזתי עליהם כל הדרך נעלמו.... עכשיו כבר לא נשארה לי ברירה. אני כותבת את הסיפור.. תכף...