לא כדאי ללכת לביקור שגרתי אצל הרופא. הלכתי אליו לבקש איזו הפניה. ככה במקרה הוא הודיע לי שהוא פתח במבצע ובדק מתי עשיתי בדיקות, מתי הצטלמתי, נדקרתי, נבדקתי. המצב לא היה לטובתי. אחרי שעה של נזיפות יצאתי משם עם ספריה שלמה של ניירות. בשבועיים הבאים אני תפוסה.

אני מודה. אני מודה שיש לי העדפה לנשים. העבודה בחברת נשים, אם הן לא קנאיות ומחפשות מה שיש לאחרים, היא יותר נעימה, יותר זורמת. קל להגיע איתן לאינטימיות קטנה כזו שעושה את התחושה לכל כך טובה וגורמת לזה שהזמן יעבור מבלי שמרגישים.

אפשר לצחוק איתן, לרכל איתן, לדבר על דברים נורא אישיים ולשמוע כאלה גם.

אתמול נפגשתי לפגישת עבודה עם ר. אנחנו לא חברות של יום יום אבל במפגשי עבודה התחושה היא שאנחנו חברות ממש. הפגישה בינינו תמיד מתחילה באיזה חלק פורמלי (עבודה, לא?). אנחנו עובדות טוב ביחד. מתקתקות את הדברים. יש בינינו הבנה בלי יותר מדי דיבורים.

מתישהו, כשעולה ההצעה "שנכין קפה?" זה שם קוד, שהגיע הזמן לאתנחתא. ואז אנחנו עושות סוויץ'...

העולם שלה מסקרן אותי. היא גרושה ועסוקה מאד בעניינים של מציאת זוגיות חדשה. תמיד יש לה סיפורים משעשעים על הגברים שבחייה. ולי תמיד יש שאלות. המון שאלות: איפה מוצאים היום גברים פנויים? איך היא ממיינת מי מתאים לה ומי לא? איך היא מצליחה לדחוף לסדר יום העמוס שלה דייטים והתאהבויות ורומנים לטווח קצר וארוך? הסיפורים האלה תמיד גורמים לפרצי צחוק. מישהו מהצד בטוח שאנחנו שתי פסיכיות. הפעם היא ספרה לי שמחזר אחריה גבר שצעיר ממנה ב-10 שנים. "מה רע?" אמרתי לה. בעיני זה ממש נחמד. לא כל הגברים מחפשים נשים צעירות.

"ומה איתי?" היא אמרה לי "מה עם הצרכים שלי? לא מתאים לי גבר צעיר ממני. לא מתאים לי להיות אמא לעוד ילד שהוא במקרה גם גבר מתבגר. לשם שינוי אני רוצה להיות במערכת יחסים שבה אני זו שמפנקים, זו שמכרכרים מסביבה, זו שמחזרים אחריה" נאלצתי להסכים איתה. ילדים כבר יש לנו בבית....

לידה הסיפורים שלי נשמעים משעממים: הבית, הילדים, הזוגיות.

היא כל פעם אומרת לי שזה בדיוק הדבר שכל כך חסר לה. השעמום הזה. כנראה שיש בזה משהו שרק מי שאין לו אין זה – יודע להעריך את החסר... לכו תדעו

ושאלה אחרונה: כבר כמה ימים אני מתלבטת אם לנקות את האוטו. הנטייה שלי היא לא לנקות. מה אתם אומרים?