"בעוד 20 דקות אנחנו נוסעים" אני מזכירה לו. כאילו שהוא לא יודע... אני יודעת שזו תזכורת בשבילי. לקבל ממנו אישור שהוא לא שכח. לפי תנועת הראש שלו אני יודעת שהוא לא שכח וזה מאד משמח אותי.

הנסיעות הקבועות האלה הן אצלנו כמעט שגרה. שגרה נעימה. זה תמיד אני והוא ביחד. 20 דקות נמשכת הנסיעה הזו וכל פעם קורה בה משהו אחר: לפעמים אנחנו רבים על התחנה שנשמע ברדיו, לפעמים הוא מביא CD שהכין במיוחד ואנחנו מקשיבים, לפעמים אנחנו צוחקים סתם ולפעמים אנחנו שותקים. שותקים ביחד. לפעמים זו שתיקה נעימה ולפעמים השתיקה כועסת.

אחרי 20 דקות אנחנו נפרדים. הוא הולך לעיסוקיו ואני לשלי.

אני יוצאת לטייל. בכל שבוע אני מטיילת למקום אחר, לאט לאט אני מגלה את פניה של העיר הזו בשעה של ערב. הרחובות כבר ריקים. רוב החנויות סגורות. בתי הקפה עוד לא התמלאו אדם. זו שעה של אחרי ושעה של לפני. אני מטיילת לי כאילו יש לי כל הזמן שבעולם בחלונות ראווה מוארים, מציצה אל היושבים בבתי הקפה הנשפכים אל הרחוב. שעה של שקט אחר.

הטיול הזה מסתיים תמיד בדוכן של השווארמה ברחוב הראשי. כשהוא רואה אותי חיוך עולה על פניו. "אותו דבר?" הוא שואל אותי "אותו דבר" אני עונה לו. עם מכונת הגילוח החשמלית הוא מגלח רצועה אחרי רצועה מהבשר הרותח. את החתיכות שנשרו הוא דוחס לתוך הפיתה המרוחה בחומוס עד שכמעט ואין מקום. בזמן שאני דוחפת לתוך הפיתה הזו סלט ירקות וסלט של כרוב הוא מוציא פחית של תות-בננה מהמקרר ואורז את הכל בשקית לדרך.

כל השיחה הזו מתנהלת בלי מילים.

"כשאני באה לפה אני בכלל לא צריכה לדבר" אמרתי לו היום

"נכון, אבל זו הפעם הראשונה שאת באה לפה ואת לא מדברת בטלפון" הוא אמר לי בחיוך.

......

את הדרך חזרה אנחנו מתחילים בשתיקות. הוא אוכל ואני נוהגת.

אח"כ  מתחילות התחרויות: עד איזה רמזור הוא יחסל את הפיתה: האם עד הרמזור של הבית חולים או שזה יהיה ברמזור של הצומת. כמה רמזורים נצטרך להמתין עד שנצליח לחצות את הצומת? האם נצליח לעבור את כל הרמזורים בירוק? איפה ניתקע באדום? כמה זמן יקח לנו מהצומת עד הבית..?

בחניה של הבית אני אומרת לו שהיה כיף לנסוע איתו. הוא שותק.

בכניסה לבית אנחנו נפרדים. נפרדים עד לנסיעה של יום רביעי הבא.