בימים שהכל כתיקונם זה לא חוכמה לשבח כמה ילדים. אבל אצלנו המצב 'לא כתיקונו' כבר תקופה ארוכה. תקופה ארוכה שאנחנו נאבקים לשמור על מסלול שפוי, על יומיום סביר, ועל כל יום בנפרד. אנחנו יודעים שהצלחה ביום אחד לא מבטיחה שום דבר לגבי היום הבא. וגם שבוע טוב אחד לא אומר כלום על זה שיבוא אחריו.

למדנו שלשקוע זה הכי קל ולהתרומם זה הכי קשה. ואחרי ששוקעים אז הכי קשה להתרומם שוב ולפעמים כשמתחילים לשקוע אי אפשר לעצור את זה. אבל כשהילדים האלה בסביבה, יש בהם משהו שתמיד מוציא את הכוחות האלה החוצה. איתם אי אפשר לשקוע. פשוט אי אפשר.

הם פה כל הזמן. כל בוקר אני עוברת בחדרים סופרת ראשים. לפי התלתלים או הקרחת אני בודקת אם זה מישהו מוכר... יש פה לינה מכל הסוגים: לינות זוגיות, בשלשות, ביחידים קומונה כזו של חברים, רובם בנים. יש בחברות הזו המון אהבה ודאגה ואיכפתיות ותמיכה. לפעמים זה אפילו מעצבן אבל אני יודעת שאני צריכה להגיד לכל אחד מהם תודה, כי הם חלק מזה שהוא נמצא היום איפה שהוא נמצא. כי הם הכוח המניע שלו והוא הכוח המניע שלהם.

וכשהם פה, הם נורא מעצבנים. הם גומרים את כל האוכל ומתנפלים על המקרר ומחסלים את כל העוגות ואת כל הפירות. ואת כל החטיפים ולפעמים יש לי הרגשה שאיזה נחיל של ארבה התיישב לי על הבית ולפעמים הם משאירים את השירותים מלוכלכים והנייר טואלט על הרצפה ולא תמיד אפשר לישון בגלל שגם כשהם מדברים בקול שקט זה אף פעם לא שקט באמת והקולות שלהם מזכירים לי שזו חבורה של ילדים שנהייה להם קול של גברים.. אבל למי זה איכפת? כי  כשהם פה, יש המון צחוק ומוסיקה שצורחת מכל הקירות והם עושים כל מיני תעלולים שמזכירים לי שהם עוד ילדים והכל פה נעשה שמח.

ולפעמים נורא מתחשק לי לחבק כל אחד מהם אבל אי אפשר לחבק כאלה שיש להם כבר רישיון נהיגה ותכף הם גם ילכו לצבא...

אז במקום זה אני מצ'פרת אותם בכל מיני מאכלים טעימים ומתפללת שיבואו כל הזמן ויעשו רעש כדי שאני אוכל לצעוק עליהם, כי כשהם פה אני אופטימית...