כבר ימים רבים שלא כתבתי כאן. אני מרגישה שזה ממש חסר לי.

התקופה האחרונה היא תקופה מאד עסוקה ומאד מעסיקה אותי במחשבות. אני רוצה לתרגם את המחשבות לכתיבה אבל יש לי תמיד דברים דחופים יתר לעשות. וכשאני עושה קודם כל את הדחוף, אני לא מוצאת זמן לכתוב וזה לא טוב.

במקומות שבהם אני עובדת בתפקידי השונים (כיועצת ארגונית למי ששואל...), בתקופה האחרונה אני מקיימת מפגשים אינטנסיביים עם אנשים בעלי תפקידים, מאלה שמובילים מהלכים. יש לי המון תובנות מהפגישות האלה. אני צריכה להעלות אותם על הכתב בצורה מסודרת.

הדבר הכי בולט זה שבעצם בארגונים גדולים אף אחד לא ממש מדבר עם אף אחד. כולם עסוקים בביצוע המשימות היומיומיות. יש לזה שם: תוצאות, תפוקות, מדדי הצלחה. אבל אף אחד לא ממש מתעניין לעומק למה התוצאות הן כאלה ובעיקר איך עוזרים לאנשים לעשות משהו אחר שמן הסתם יביא גם לתוצאות טובות יותר.

אף אחד לא מדבר עם האנשים האלה ברמה האישית. לשמוע את הכאבים שלהם, את השקפת עולמם, להבין מה חשוב להם, מה מניע אותם. הכל מנהל על פני השטח. בכאילו... מדברים, אבל לא ממש... מדברים על יד. לאף אחד אין זמן לדבר באמת. עיקר הדיבור הוא על מה לא בסדר. הדיבור השולט הוא הדיבור הנוזף...

בידיעות של סוף שבוע יש ראיון עם רמי הויברגר. המראיינת היא ענת מידן. מזמן מזמן היינו חברות. אני אוהבת את הראיונות שלה. יש בהם תמיד מידה רבה של רגישות ואהבת האדם.

לא יודעת להסביר למה היתה לי אמפטיה אליו ומאד שמחתי לשמוע שהוחלט לסגור את התיק נגדו. משהו בדמות שלו לא התחבר לי עם הדברים שבהם הוא הואשם. ככה הרגשתי בבטן.

וזה מה שהוא אומר שם באחד הסופים:

"ההמלצה היחידה שיכולה לבוא בחשבון היא שאם כבר קפקא נכנס לך לחיים, אז אם אתה בנאדם חרא, תדע שזה מגיע לך, ואם אתה לא חרא, תדע שזה יעבור ואל תתן לזה לשבור אותך" אחד הדברים החזקים ב'תמונות מחיי נישואין' הוא דברים שאומר הבעל לאשתו בסוף המחזה, וזה מאד מתחבר אלי: 'נדמה לי שאני לוקח את הדברים קצת יותר בפרופורציות. איכשהו למדתי לקבל את המגבלות של עצמי. זה כנראה מה שהופך אותי לנחמד'.

גם אני מרגישה ככה שלפעמים קפקא בא אלי הביתה ושזה לימד אותי פרק במגבלות של עצמי.

ואני הרבה יותר אוהבת את עצמי ככה.

 ממש ברגע הזה שאני כותבת אני שומעת טיפות של גשם על הגג... דחילק אמצע יוני. העולם השתגע. מה, כבר יוני?