אני עוסקת בהיבטים שונים של התערבויות ושינויים בארגונים.

אחד הארגונים שבו אני מעורבת (ושמטעמים מובנים לא אכנס לפרטים על מהותו) עבר משבר רציני. על הארגון הזה נכפה שינוי. זה היה שינוי מהסוג שבו אין דרך חזרה, שבו לקחו 2 ארגונים וחברו אותם לאחד. אמנם המנהלים ידעו זה מכבר את העתיד להתרחש וגם התכוננו לקראתו – כמיטב יכולתם, אבל למרות כל ההכנה שנעשתה הם לא צפו את גודל המשבר ואת עוצמת ההתנגדות שבאה מצד העובדים.

אני הגעתי לשם כמה חודשים לאחר מכן, כשבאוויר היתה תחושה חזקה של חוסר אמונה בהצלחת האיחוד. מצאתי מקום שסוע, 2 קבוצות עובדים שלא רצו לשתף פעולה ביניהן, חוסר שביעות רצון מן המהלך וחוסר אמונה בהצלחתו ובעיקר – ביקורת מקיר אל קיר כלפי המנהל, ותחושה קשה מאד של ייאוש.

מצב של מפסידים בלבד.

השבוע – ציינו שם שלוש שנים לאיחוד.

אני עדיין שם. מלווה אותם בתהליכים שונים. השבוע עשינו שיחת משוב.

הסתכלנו אחורה על הדרך הארוכה שהלכו בה. האווירה במקום השתנתה ללא הכר. כמעט ולא ניתן להבחין מי בא מהיכן, יש שיתוף פעולה טוב בין האנשים, הצוות המנהל מורכב מאנשים שבאו משני הארגונים. כיסי ההתנגדות פחתו עד למינימום.

הסתכלתי על האנשים – כמה הם צמחו בתקופה הזו. הקשבתי לשיח שהתנהל (גם למילים וגם למנגינה). שיח של אנשים שלמדו לעבוד ביחד, לדעת להפיק תועלת מהעבודה המשותפת, לפרגן לעצמם ולצוות שעימו עבדו, לקחת על עצמם משימות ולבצע ואתן בצורה טובה.

המון דברים טובים היו בשיחה הזו, הרבה פרגון בצד ביקורת, עשייה משמעותית בהווה מול משימות שטרם הושלמו. הרבה מה לעשות מול מה שכבר נעשה....

הייתי כל כך גאה בהם...

הדבר הכי משמעותי שנאמר לי שם היה שהם מרגישים שהשנה הם לא ניצלו מספיק את כישורי....

זו היתה אמירה מאד חשובה מבחינתי, ש"סימנה" עבורי את האופן שבו אני נתפסת בעיניהם.

למדתי לדעת שעם הזמן הצלחתי להיות משמעותית במובן אחר, מרחוק. שהתלות בי הולכת וקטנה,

הרגשתי שמהמקום שלי שם הולך ומצטמצם, שאנחנו מחליפים מקומות.

הם עוברים למרכז והופכים למשמעותיים ואני עוברת לשוליים....

עבורי זו היתה שעה של קורת רוח עצומה...