ביום של הניתוח התקשרת אלי כבר ב-7 בבוקר. חשבתי לעצמי שאת חברה כל כך מחבקת. שאת מתרגשת ממש כמוני.

אחר כך הבנתי שזה בכלל היה משהו אחר. רצית להגיד לי שבלילה גנבו לך את הטלפון ודאגת שלא אמצא אותך זמינה כשאצלצל בבוקר. שלא אדאג.

כשהתעוררתי למחרת בבוקר מצאתי אותך דואגת. היה בדאגה הזו משהו מאד מרגיע. הרגשתי שאני יכולה לאפשר לעצמי שתדאגי לי. אני לא בטוחה שאני יודעת להסביר את זה אבל מאז שאמא שלי איננה הדאגה שלך היא הכי דומה לשלה. וזה היה נעים להרגיש ככה. להתמסר לזה.

אחר הצהרים מצאתי אותך במפתיע, בבית החולים אחר. לא ידעת להגיד לי הרבה. זה היה בנזוגך. היית מבולבלת משהו והבנתי שהמצב לא טוב. לא טוב.

החדשות בבוקר היו לא בכלל טובות. תוך כמה שעות הכל נגמר.

ועכשיו אנחנו מתחלפות בתפקידים. אני דואגת לך. מאד דואגת לך.

קשה לי עם זה שדווקא בשעות שאת כל כך זקוקה לי, אני לא יכולה להיות לצידך ממש ולחבק אותך בדיוק כמו שעשית לי.