היום הלכתי להסתפר.

אף פעם לא ממש חשבתי על מערכת היחסים שלי עם הספר שלי.

אני הולכת בקביעות כבר כמה שנים לאותו ספר ואף פעם לא נתתי את הדעת על הקשר שנוצר ביני לבינו, זה שגורם לי לחזור אליו כל פעם מחדש.

בהתחלה, כמו בכל ההתחלות היינו זה לזה רק "ספר" ו"לקוחה". לאחר מכן הפכנו לאנשים בעלי שמות פרטיים. בכל פעם שאנחנו נפגשים, אנחנו מדברים על העולם, על חיינו. מתווכחים ומסכימים.

בדרך מוזרה כלשהי, הפכנו זה לזה מראה. עברנו יחד דברים, התבגרנו ביחד. תמיד שרר בינינו רגש של כבוד והתחשבות. אחרי הכל, אני הלקוחה שלו והוא עומד מעלי כשמספריים ומברשת הצבע בידו.

במידה רבה הוא אחראי לגורלי לשבט או לחסד. האם אצא מתחת ידיו יפה וזוהרת ואקטוף מחמאות על קו השיער והגוון או שאתקל בפרצופים הכמו שואלים: "מה זה בדיוק?"

תוך כדי שיחותינו גיליתי פרטים על חייו, התבגרותו, אהבותיו, קשייו.

וגם הוא עבר איתי את גילגולי שלי, בעבודה, בבית, הילדים, החיים בכלל.

גיליתי שעולמו הוא הרבה יותר רחב ומעניין מזה המצטייר בין 4 הקירות של המספרה, ואני מניחה שגם הוא גילה אודותי דברים. טובים כך אני מקווה. את זה למדה מתוך היחס שאני מקבלת ממנו כשאני מתקשרת לקבוע תור, או לפי הצורה שבה הוא מקביל את פני בבואי.

בכל פעם שאני מגיעה אליו, הוא מתייעץ עימי בנושאים הקשורים לעיסוקי ורוצה לדעת מה אני אומרת ומה דעתי על...

מעולם לא פגשתי בו מחוץ למספרה, ולמרות זאת הוא הפך גורם חשוב בחיי. איכשהו נוצרה בינינו קרבה מאד מיוחדת המאפשרת לי לחוש איתו בטוחה כל כך עד שאני מוכנה כל פעם מחדש להפקיד את שערי בידו, בידיעה שאני סומכת עליו והוא לא יאכזב אותי. התחושה הזו מלווה אותי כל פעם מחדש.

מבלי להבחין בכך, הוא ממלא תפקיד חשוב בחיי.

נדמה לי שזה יכול להתאפשר בעיקר בגלל העובדה שיחסינו לא קרובים מדי ולא רחוקים מדי. אותו ריחוק המאפשר לדעת שהוא תמיד "נמצא שם", שאפשר לסמוך עליו, שתמיד אצא ממנו במצב רוח ובמראה טוב יותר מזה שנכנסתי.

אני לומדת ממנו, מתבוננת בו, מקבלת ממנו רבות.

אף פעם לא אמרתי לו את זה.

וכשאני כותבת עכשיו, אני נזכרת שיש עוד אנשים רבים כאלה בחיי.

אנשים שיש להם תפקיד בחיי, שהם חשובים לי מבלי שהם יודעים את זה.