| |
מתחת לחזות הלוחמנית מסתתרת נפש אחרת.. |
| 7/2007
המון ימים
המון ימים לא הייתי כאן. אפילו לא הייתי בתיבת הדואר שמקבלת לתוכה את הדואר מכאן. שקעתי לי בכל מיני ימים מימים שונים.
לא כל כך הרבה כאבים אבל הרבה חוסר נוחות. לא מצאתי לי מקום. לא היה לי שקט. היה לי מאד קשה לישון. היו לי הרבה לילות של שינה לא-שינה עד שהחלטתי שאני פותרת את זה כדורי שינה. אחרי שישנתי כמו שצריך, יכולתי להסתכל על העולם מסביב.
יחד עם השינה בא השקט. הרגשתי איך המתח של היומיום שאליו התווסף גם זה של לפני הניתוח, איך הכל מתפוגג לו לאט לאט בגוף שלי. איך המתח של השרירים יורד. במיוחד באזור הכתפיים..
ועם השקט הזה יכולתי ליהנות מכל הדברים שנראים כל כך מובנים מאליהם אבל הם לא. להתעורר בבוקר בקצב איטי בלי למהר, לנוח בצהרים, ארוחת צהרים חמה בבית. קפה של אחה"צ על המרפסת מול השקיעה ברביצה חסרת דאגות, רפרוף על העיתונים, לקרוא לקרוא, להיתקע על איזה סרט טפשי בטלוויזיה. הכל באיזי.
נהניתי מכל גילוי של אהבה ודאגה מהמשפחה ומחברים. משיחות טלפון מרגשות וסמסים שחיכו לרגע שאפקח עיניים ונמשכו גם אחר כך. (מרגשים במיוחד היו החברים של המתבגר ששלחו לי סמסים של ברכות שאחלים מהר). מהמיילים וגם מהביקורים – כמה כיף היה בהם.
היה בימים האלה קצב אחר. הרבה הקשבה והאזנה ונינוחות וסבלנות וספונטניות ותשומת לב והנאה ושקט מסוג אחר.
עוד מעט ואני כבר חוזרת אל הקצב המהיר של ה'בחוץ' מוטענת בהמון אנרגיות טובות מכולכם.
תודה גדולה על כל גילויי החיבה והדאגה וההתעניינות.
וכשרציתי לבוא לפה הסתבר לי שגם למחשב יש מה לאמר. כל מיני שדרוגים שעשינו לאחרונה חסמו לי את האפשרות להעלות פוסטים חדשים. היום מצאתי איזה פתרון זמני. בטח ה'זמני' הזה יהפוך לקבוע...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
