הודו

עוד כמה שעות ואני כבר לא כאן...

הנסיעה להודו הביאה המון המון תגובות.

בצד המון פרגון וברכות חמות לנסיעה מוצלחת בישרא וגם מחוץ לו

היו המון טיפים קטנים ששמחתי לקבל ואת כולם אספתי ברצון

המסר העקרי היה  שאשכח את כל מה שאני מכירה

ושאבוא לשם עם ראש פתוח לגמרי ועם מוכנות לקצב אחר

אבל

היה בתגובות גם משהו אחר –

היו שאמרו שאני אמיצה

היו שאמרו שהנסיעה להודו מפחידה

שאזהר

שמסוכן

שהודו מהלכת על המבקרים בה איימים..

היו שאמרו שהם מקנאים

שהיו מאד רוצים לבקר בה אבל אין להם האומץ

ואני שואלת ומקשה

האם זה בגלל שהודו מייצגת באיזשהו אופן את קסמי המזרח, שפועלים על כולנו בדרך זו או אחרת, על חלק מאיתנו בדרך של משיכה ואת האחרים דוחה?

האם הודו היא כמו פאריז, בבחינת זה שהיא מייצגת את היציאה מגבולות הארץ ומהגבולות של עצמנו, אל הבלתי נודע?

או שהודו מייצגת את השאיפה הכמוסה לבלתי מושג,

את החלום שכל אחד מאיתנו היה רוצה להגשים יום אחד...?

הודו כמשל...

מקווה שיהיו לי יותר תשובות לכשאחזור...

ובינתיים –

שמרו על עצמכם.

עוד שבועיים וקצת ואני בחזרה כאן