כשירדתי ללובי של המלון, קרא לי פקיד הקבלה ואמר לי: "יש לך הודעה. מישהו מישראל חיפש אותך בטלפון". הייתי מאד מופתעת. כשעזבנו לא השארנו בארץ מספרי טלפון מפני שלא ידענו באיזה מלון נשהה. אמרנו שנקבל החלטה 'על המקום' ואז נודיע לכולם איפה אפשר למצוא אותנו.

הימים האלה היו הימים שלפני עידן הטלפונים הסלולאריים והאינטרנט וכל שיחה לחו"ל היתה פרוייקט.

אבל הבוקר ההוא היה גם יום ההולדת שלי וחשבתי לעצמי כמה נחמד שמישהו עשה מאמץ לאתר אותי.

הפתק שהפקיד נתן לי היה מאד לא ברור. לא הצלחתי לפענח את השם. לא הבנתי בדיוק את ההודעה. אבל בכל זאת הייתי שמחה.

שעה אחת אחרי זה שוב טלפון. זו היתה אחותי.
"מזל טוב" אמרה
הקול שלה החזיר אותי עשרה ימים אחורנית, לפרידה בשדה התעופה. לדמעות שהיו שם.

כל הנסיעה הזו התארגנה כל כך במהירות. לא הספקתי לעכל את העובדה שאנחנו נוסעים וכבר היינו צריכים לטוס.

לקחת חופש מהעבודה, להשכיר את הבית, לארוז את הבית, להגיד לילדים, להסביר לילדים מה זה אומר שנוסעים לשנה, לחפש פתרון לכלבה, לדאוג לגינה, להיפרד מהכיתה שחינכתי, מהחברות, מהשכנים, להכין את הילדים, ללמוד קצת על המקום שאליו אנחנו נוסעים: על מערכת החינוך, על בתי ספר, להחליט מה לוקחים לשנה ומה משאירים, לעשות חבילה של בגדי קיץ שתיסע איתנו וחבילה של בגדי חורף שנשלח במטען נפרד, לעשות מינוי לעיתון, לשלם את כל החשבונות, מים, חשמל, ארנונה, להודיע לבתי הספר שהילדים עוזבים לשנה, להכין את הילדים, להפרד מהמשפחה. להפרד מהבית, להפרד מהמקום שבו גרתי, לדבר עם הילדים על מה יהיה, להפרד מהשכנים, מהסביבה...מאשתו של הירקן..

רשימות רשימות רשימות. כל היום רשימות.

וכל זה בלי דקה אחת לחשוב על עצמי. מה יהיה איתי, לאן אני הולכת, מה אני יעשה שם, למה אתעורר מחר בבוקר.

ואחר כך הפרידות.

מהתלמידים בכיתה שחינכתי, מהחברות לעבודה, מחברי להנהלה, מהוועד שבו הייתי חברה, מהשכנים, מהחברות, מהילדים בבית הספר, מהגינה, מהבית.. מהכלבה.

כשעזבנו בערב, היה כבר חושך. בחושך היה קל לי לבכות. .

אחרי ארוחת הערב בבית של הורי הילדים הלכו לשחק וקולות הצחוק עלו מכל חדרי הבית. אנחנו נשארנו לשבת סביב שולחן האוכל.

הרגשתי איך העייפות משתלטת לי לאט לאט על כל האיברים. הרגשתי אותה מזדחלת אלי לתוך העצמות. קודם הרגליים, אחר כך לבטן ולידיים ולראש. בקושי עזרתי לפנות את השולחן. המעמסה של התקופה האחרונה רבצה עלי כמו ערימה של שקים כבדים.

"אתם כבר יודעים איך תתארגנו שם?" אמא שלי שאלה.

"בערך. לא ממש" עניתי "אתם חושבים שאולי תבואו לבקר אותנו שם?"

"אני כבר מתכננת" ענתה לי אמא שלי "אני בטוח אבוא. עוד נדבר על זה. נתכנן"

"אני עוד לא יודעת. נראה איך נסתדר עם הילדים" אמרה אחותי
אבא שלי שתק. הוא לא היה איש של נסיעות. הוא רק אמר שהוא מאד שמח שאנחנו נוסעים אבל אני יכולתי להרגיש את העצב בקולו כשאמר את זה.

למחרת  נסענו.

הטלפון הזה אחרי שבוע ישר החזיר אותי לערב ההוא, לפרידה בשדה התעופה.

"אני מצטערת לקלקל לך את היומולדת אבל אבא כבר כמה ימים בבית חולים"

"מה מצבו?" שאלתי
"לא טוב" ענתה

"מה זה אומר לא טוב?" שאלתי שוב

היתה שתיקה

"אני מציעה שתתארגני לחזור" אמרה לבסוף "הכי מהר שאת יכולה"

*********************

יום הולדת לי היום. בדיוק 20 שנה חלפו מאז.