יורדים פה גשמים  אדירים. אי אפשר להסתובב בחוץ. המונסון במלוא עוצמתו. הרחובות נראים אגמים אגמים.
העיר הזו היא העיר של הטאג' מהאהל - שהוא אחד ממקומות הקבורה היפים ביותר בעולם.
הטאג' מהאהל הוא כנראה ביטוי האהבה הגדול ביותר והיקר ביותר שהיה אי פעם. זהו למעשה מאוזוליאום בסגנון מוסלמי קלאסי שנבנה ע"י קיסר אחד למען אשתו האהובה שמתה בעת לידת בנה.
אין ספק שזוהי מחוות אהבה מאד מאד יפה רק חבל שהיא לא הספיקה ליהנות ממנה בחייה....

לאגרה הגענו אחרי נסיעה ארוכה מאד מרישיקש. הדרך ארכה כמעט כל היום.
באמצע מצאנו עצמנו מעורבים בתאונת דרכים קלה. רכב אחד החליט לעשות עצירה באמצע הכביש והנהג שלנו לא שם לב לרגע ונכנס בו. לנו לא קרה דבר אבל הרכב ניזוק וצריך היה לתקן אותו כדי להמשיך.
היה יפה לראות את האירוע מהצד.
כל בני הכפר התגייסו להגן על הנהג שברכבו פגענו ושלמעשה הוא היה אשם. מהר מאד הנהג שלנו הבין שצדק לא יהיה פה וכי כאן פועלים חוקי הצדק המקומי והסולידריות לבן המקום. בקיצור - אף אחד לא יכסה לו את הנזק....
אחרי שהבין זאת, ניגש לתקן את הרכב. סידרו לו משהו זמני עד דלהי ושם החלפנו ג'יפ והמשכנו הלאה.

נסיעה בכבישי הודו היא ממש חוויה.

על הכביש מתרחשים בעת ובעונה אחת כמה וכמה תרחישים.
בצידי הכביש יש חיי מסחר ערים. רוכלים עם עגלות ומרכולת מכל הסוגים. תנועה בלתי פוסקת של אנשים הולכים כל הזמן, יחד עם מכוניות, משאיות ואוטובוסים מכל הסוגים ולהמולה הזו מתווספים גם נהגי האופנועים, הקטנועים ורוכבי האופניים לסוגיהם השונים. והפרות - משוטטות חופשי באמצע הכביש. כל כביש. אפילו כביש מהיר. ואליהם מצטרפים עולי הרגל שחוזרים מרישיקש עיר הקודש לביתם (לא משנה המרחק) לבושים בבגדי כתום עז וחלקם יחפים....
בקיצור, בלגאן אחד גדול. אי אפשר לנסוע יותר מ-40 קמ"ש וגם זה הרבה.
דרך של 200 ק"מ, יכולה ל'קחת בקלות 5-6 שעות.
אף אחד לא מתעצבן. כולם רגועים. הזמן בהודו הוא זמן אחר.
ולכן, בכל פעם שהנהג שלנו אומר שנגיע תוך 4 שעות, אנחנו יודעות שזה יקח לפחות 6 שעות....
בהתחלה היינו מתעצבנות, אחר כך למדנו.....
זמן ישראלי הוא זמן ישראלי
וזמן הודי זה זמן הודי. זה משהו אחר. משהו שלא מן העולם הזה

ודיווח מהקניות: היום קניתי סארי. זה בגד מאד מדליק. חתיכת בד באורך 6 מ' כרוכה בצורה מיוחדת סביב לגוף. צריכה מסיבה הודית דחוף....