זו היתה משימה של קולאז'ים. להכין 2 כאלה, האחד שמציג את תמונת ההווה שלי, את העולם שבו אני חיה כיום. והשני – את עולם העתיד. העולם שבו המשאלה שלי מתממשת.

לא היה לי קל עם זה. קשה לי להתחבר למשימות כאלה. אני לא מרגישה איתן נוח אבל אני כמובן לא מוותרת. לא כל כך ידעתי מה לעשות ואיך לעשות את זה. הייתי די לחוצה. מיילים מחברותי לקבוצה הבהירו לי מה אפשר לעשות ולאט לאט הרגשתי שאני יכולה להתחבר לזה.

שעות של עלעול בעיתונים וחיפוש אחר תמונות שאני מתחברת אליהן, בסופן היתה לי ערימה גדולה של תמונות.

מיינתי אותן לפי תמונות שמייצגות עבורי את ההווה שלי ותמונות שהן תמונות העתיד שלי.

מישהי אמרה לי שאצלה היו תמונות שהיא יכלה לשים גם וגם. ב-2 המקומות. אצלי זה היה מובחן לגמרי. מה ששייך להווה ומה ששייך לעתיד. אין ערבוב.

הבלבול שאפיין אותי בהתחלה פינה את מקומו לתחושת חדות מאד חזקה בעת שהרכבתי את תמונות ההווה והעתיד וככה נסעתי למפגש של השבוע.

זה היה מפגש חזק. חזק מאד.

הייתי צריכה להציג את התמונות שלי לפני חברותי לקבוצה. בהתחלה הקשבתי למה שהן ראו.

היו שם דברים שלא הייתי מודעת להם. למשל, השוני הגדול בין 2 התמונות. כמעט ולא היו נקודות חיבור. הצבעים, החריגה מן המסגרת ב-2 התמונות.

אחר כך הייתי צריכה לספר את הסיפור של התמונות.

סיום הסיפור עסק במשאבים ובכוחות שאני לוקחת איתי מעולם ההווה להגשמת תמונת העתיד – כשהכל עלה מהתמונות. זה היה מדהים

אחרי כך התבקשתי להמחיש את המרחק בין  2 התמונות. כלומר, באיזו מידה אני קרובה להגשמת החלום שלי. השיחה מכאן ואיך התרכזה בפעולות ובצעדים שעלי לשעות על מנת לצמצם את המרחק הזה.

וככה עברנו מתמונות של האחת לתמונות של השנייה כשכל סיפור כזה משליך שוב ושוב על הסיפור שלי... בבחינת מסע שאיננו מסתיים

ונסעתי הביתה

בבוקר שלמחרת אני תמיד מרגישה שאני late bloomer. מאחרת לפרוח

ביום שאחרי הסדנא אני מרגישה מאד מרוקנת. חסרת אנרגיות. ביום הזה יש לי צורך לשתוק ולהתכנס בתוך עצמי ולהשתבלל.

אבל למחרת היום הזה, למחרת המחר, הכל מתעורר בי. אני חיה מחדש את החוויה שעברתי במפגש. מעבדת כל פרט וכל תמונה ממה שאני זוכרת. אני חשה עירנות וחיוניות רבה עד כדי כך שאני מרגישה שבימים האלה אף אחד לא יכול לי...אני מרגישה את זה בכל דבר: אני ישנה פחות, בספורט בימים האלה אני שוברת את השיאים של עצמי. קצב העבודה שלי מטורף.. אני מספיקה 20 דברים ביחד. משהו מתעורר בי. ממש פרץ של אנרגיות.

שיתפתי אחרים בחוויה הזו. הדיבור על זה עשה לי המון תובנות חדשות. תוך כדי דיבור, הבנתי המון דברים.

לפני שעשיתי את הקולאז', היה נדמה לי שהתהליך הוא כזה שקודם צריך להביע משאלה ואז לכוון את התמונות למשאלה הזו. התחושה היתה שיש לי שליטה על הדברים. שאני מכוונת אותם

אחרי שעשיתי את הקולאז' הבנתי שזה ממש לא ככה. הבנתי שיש כוחות אחרים שמכוונים אותי, משהו שאני בכלל לא שולטת בו, ה'משהו הזה' הוא ששולט בי ומכוון אותי. הוא שבחר את התמונות שאני גזרתי. זה משהו גדול וחזק ממני, ואני רק הצינור שדרכו יוצאים הדברים מתוכי החוצה...

אני מכירה את התחושה הזו מקודם. פגשתי אותה בעבר. ההכרה בעצם היותה היא משהו משכר.

עכשיו המשימה היא לכתוב את זה. לכתוב את תמונת העתיד שלי. להמליל אותה.

עוד לא התחלתי לכתוב ממש. וכבר התמונה הזו הולכת ונכתבת אצלי בראש.