מחר מתחילה תקופת 'אחרי החגים' באופן רשמי. למעשה היא התחילה אתמול אבל בגלל השבת קבלנו עוד יומיים דחייה. מחר אני אבוא אליה במלוא המרץ, עייפה וטרוטת עיניים מכל החגים האלה, סופרת את הימים עד חופשת החנוכה או עד פסח.

אחרי אינסוף ארוחות ונסיעות ואירוחים וביקורים ושנות צהרים וטיולים ופסטיבלים - זה הגיע. קבלו את "אחרי החגים", הזמן לפרוע את כל השטרות שעליהם חתמתי.

אין יותר דחיות. זמן הדחיות הגיע. אחרי החגים זה ללכת לעבודה עם חשק או בלי חשק. שוב יום ראשון ושבוע שלם בלי אף יום של הפוגה באמצע. אחרי החגים זה לחזור לשגרה אחרי תקופה כל כך ארוכה של חוסר שגרה.

אחרי החגים זה הזמן לקיים את כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי ל'אחרי החגים'.

על השולחן שלי כבר שוכבת ממזמן הזמנה לממוגרפיה. מזמן לא הלכתי לביקורת אצל רופא השיניים ואצל השיננית. וגם רופא הנשים לא זכה לראות את זיו פני תקופה ארוכה.

חגים זה לא זמן לשינויים. 'אחרי החגים' אמרתי לעצמי, אני אתכנן כמה דברים יותר טוב. אני אתכנן  שהספורט יתפרס על כל השבוע ולא רק בסופו. ואתכנן להתחיל את הסדר שאמרתי שאעשה. בחופש זה לא הלך. אולי אני צריכה לעשות כל שבוע קצת? משהו כמו כל שבוע מדף, כל שבוע ארון אחר...

והמאמר שאני רוצה לכתוב. אני צריכה להתחיל עם זה. כבר אספתי את כל החומר. רק לשבת ולהתחיל לפני שכל הרעיונות יתייבשו.

והילד – כבר מזמן הבטחתי לקחת אותו לתקן את הטלפון ולחפש לו שולחן חדש.

אחרי החגים כבר כאן. סופית.