כמה ימים ואני עוד לא פה. ממש.

פיזית- כן

בראש – עוד שם.

איך נוחתים אחרי חוויה כל כך אינטנסיבית וצפופה?

חוויה כל כך מרוכזת של ריחות, טעמים, מראות, צבעים.

חוויוות של התרגשויות.

לאט לאט.

פורקת את המזוודות

מוציאה את הדברים. ממיינת

בצד אחד שמה את הזכרונות

בצד השני את הבגדים

שמה בצד הזכרונות – את התמונות

את המילים. את ההתרגשויות...

ממרחק הזמן הקצר הכל מבולבל, דחוס.

אוסף של הכל.

מחפשת לקשור קצוות יחד כדי שלא לשכוח

את המראות עם התחושות עם הטעמים והריחות

שדברים לא ילכו לאיבוד

שישארו כמו שחוויתי אותם ממש.

בעוצמה.

דברים הולכים ומטשטשים..

מה נותר?

תמונות בעיני רוחי.

מחשבות, זכרונות, חוויות, רגעים

פסיפס של דברים שנחרטו שם והתערבבו עם המציאות שלי כאן:

מראות העוני הקשה יחד עם תחושת ההשלמה.

פשטות החיים והיכולת להיות מאושר בחיים האלה

חמימות של אנשים: פתיחת הלב והרצון לעזור.

היות הודו ארץ זרה לא יצרה בי תחושה של חוסר בטחון.

מתחברת בחזרה למציאות שלי

חזרתי בחזרה אל הפוסט שכתבתי טרם נסיעתי: קסמי הודו

לא מצאתי בה שמץ מכל מה שנאמר לי עליה טרם נסיעתי

מצאתי בה את מקסמי המזרח שפועלים עלי בערבוביה, משיכה עזה יחד עם תחושות של דחיה...

היה שם משהו שהצית מחדש את יצר ההרפתקנות שבי, ואת הרצון לפגוש עולמות חדשים כל כך שונים מזה שלי...

פגשתי את עצמי שם.

שמחתי לחזור

וכבר, כבר מתגעגעת

תגידו משהו על התמונות.

הודו מזווית הראיה שלי

רוצים עוד? תגידו