קראתי בספר ש...
בכל רגע ורגע מביא האדם לתהליך התקשורת עם האחרים כמה וכמה מרכיבים:
- גופו - על תנועותיו, דמותו וצורתו.
- ערכיו – המייצגים את טיב המאמצים שהוא משקיע כדי להתקיים, (במושגים של "צריך" ו"מוכרח") ואת ציפיותיו בהווה.
- אברי חושיו – עיניים, אוזניים, אף, פה, עור – המאפשרים לו לראות, לשמוע, להריח, לטעום, לגעת ולהיות בר נגיעה.
- כושר הדיבור שלו – מילים וקול.
- מוחו – ידיעותיו; מה שלמד מניסיון העבר שלו, וגם מספרים ומפי אחרים (את זה קראתי בספר של וירג'יניה סאטר)
כשאנחנו מתקשרים עם אחרים, כשאנחנו "עושים" תקשורת באחד-על-אחד... כל המרכיבים הללו מהווים חלק חשוב מן התקשורת ומן המסרים שאנחנו מעבירים וקולטים. לעומתם - תקשורת הנוצרת פה בישראבלוג נעדרת את רוב האלמנטים הללו. האדם המגיב מולי – אינני רואה את גופו, תנועותיו, דמותו וצורתו. כל מה שאני רואה – בעיני רוחי אני רואה. דמות פיקטיבית שהיא יציר דמיוני הפורה.
החושים – אף לא אחד מהם מעורב ומשתתף בתהליך התקשורת. אינני רואה, שומעת, מריחה, טועמת, נוגעת במי שנמצא מולי ולחילופין - גם אני אינני ברת נגיעה, שמיעה, ראיה...
הדיבור המילים והקול – כולם נעדרים בתקשורת כאן. אינני שומעת ואינני משמיעה.
הדיבור הוא דיבור כתוב, נעדר קול. הקול נאלם.
ומה נותר?
נותרים הערכים, המאמצים שאנחנו משקיעים, הציפיות..
והמוח - הידע, הניסיון שנרכש...
ואני שואלת ומקשה:
כיצד המעט הזה יוצר כל כך הרבה?
מה בכל אופן, גורם לתקשורות שנוצרות פה להיות כל כך משמעותיות ועוצמתן כל כך חזקה???
מה יש בהן, שאנחנו מוותרים כל כך מהר על מה שחסר? מה יש בהן - שמחפה על כל מה שחסר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
