בוקר בוקר אני מתבוננת בדלת חדרו של בני, דלת סגורה עד שעות הבוקר המאוחרות. אחר כך יקום, עייף מלילה ארוך של ערות, יבלה ליד האינטרנט, יצפה בסרטים שהוריד מבלילה מהאינטרנט, יסתובב שעה, ייחפש אוכל "אין מה לאכול בבית הזה", יתקלח, ייפגש עם חברים עד לשעות הקטנות של הלילה או הבוקר, ישוב לאינטרנט, לטלוויזיה, לשעות ארוכות, עד השעות הקטנות של הלילה, של "חופש גדול" באמצע השנה. כל ההתרגשות של תחילת השנה, ההבטחות הדשות ש"שהנה הפעם יהיה בסדר",  הכל שוקע בשביתה המתארכת.

אני תומכת בשביתה מאד. אני חושבת שבנושא ההוראה ומעמד המורה הגענו לקו האדום. יש לי התחושה שהפעם מבינים את זה גם מי שהיו רגילים להיות בצד השני של המתרס, גם ההורים והתלמידים ועוד ציבורים נוספים שאף פעם לא היו מתומכי מערכת החינוך. יש בה בשביתה הזו משהו חיובי ובעיקר בעובדה שהממשלה לא הצליחה לתקוע טריז בין השובתים לתומכיהם, כדרך שהיא עושה תמיד בגלל היותה הצד החזק בשביתה, המעסיק.

אבל דווקא משום כך, גדול הייאוש. והוא גדול בגלל שלמרות לכולם ברור שהשביתה הזו היא על פניה שהעתידים של החברה הישראלית – לאף אחד, במיוחד למקבלי ההחלטות, לאף אחד ממש לא איכפת. ואני שואלת את עצמי איזה מסר מעבירה פה הממשלה לתלמידים...

ובניתיים, לא כל כך מהצד, אני צופה בשיירות של הילדים שמסתובבים פה חסרי מעש. הטלפונים מתחילים אחרי 9 בערב. ראשוני המגיעים מופיעים בדלת אחרי השעה 11 בלילה. זו בעיה. הם מבלים ואנחנו למחרת עובדים. הרשות המקומית אמנם דאגה לנוער אבל באים לשם רק ילדים צעירים, בגיל חטיבת הביניים, לגדולים יותר אין מה לעשות. לחלק מהם יש רישיון. הם נוסעים בלילות בעיקר לחפש משהו לאכול. קצת אקשן. גם המקומות לאכול כבר סגורים בשעות האלה. אז שורפים דלק בזמן שאני ישנה ואוזני כרויה לרחוב לשמוע את רעש המכונית החוזרת משיטוטי הלילה.

הם מחפשים איפה להיות. איפה אמת הם יכולים להיות? בבתים אי אפשר. בלילה כל רעש קטן הופך לרעש גדול. אי אפשר לריב איתו כל לילה. הם השתלטו על המחסן בחצר שלנו. זרקו את כל תכולתו החוצה (בזהדמנות זו כבר עשניו קצת סדר), הביאו ספות שאספו מכל מיני בתים, ארגנו להם טלוויזיה, משחקי פלייסטיישן , סרטי DVD, נרגילות... והם מבלים כל לילה. באמצע הלילה הם נכנסים לבית לחפש אוכל, הכלבה נובחת, הם רצים במדרגות, מדברים בקול כשהם הולכים בשביל הגישה לבית. יש להם מצב רוח טוב...

כל לילה שנגמר בשקט יחסי הוא לילה טוב... מרבית הלילות אינם כאלה. כמה אפשר להעיר להם שיתחשבו?הם מתחשבים אבל אף פעם זה לא מספיק.

המחסן הזהשואב אליו ילדים רבים בלילה. שמו יצא למרחקים....

בשביל להסדיר את העניינים, הם כתבו אמנה לבאי המחסן:

אמנת המחסן

תכולת המחסן - 14 איש

ימי שני הם ימי ניקיון. כל המלכלך יסולק לאלתר

אין להשחית כל חפץ דומם (הכוונה לספות, קירות, טלוויזיה וכו')

נושאים שאין לחפור עליהם:

1. צופים

2. סכסוך ערבי-ישראלי

3. (על אחד מבתי הספר באזור) במובן החיובי

אין לירוק על הרצפה / הדלת או על הקירות - העבריין ייענש

אין לשחק Smash bros. כשאלון או אסף נמצאים במקום (למה? כי הם לא אוהבים את זה..)

אין לבקש אוכל

חתימות: 

אין לי ספק שלילדים האלה עוד יהיה חשבון גדול עם כל מי שהזניח אותם בלילות הארוכים האלה.