לא היתה היכרות מוקדמת בין הנשים שהגיעו. היה משהו מהוסס בכניסה לחדר. העיניים מחפשות מישהו מוכר. הכי מוכרת היא המנחה. מחליפים

משפטים שמתחברים באופן כלשהו לשיחת ההיכרות מלפני כמה ימים. "את רוצה לשתות?"

לפני המפגש הראשון שלחנו להן שאלות לחשוב עליהן וגם ביקשנו מהן שיביאו איתן חפץ אחד באמצעותו יציגו את עצמן לקבוצה. כבר למדתי שהבקשה מראש לחשוב על חפץ כזה היא בקשה לא פשוטה. את חושבת לעצמך "איך אני רוצה שיכירו אותי?" "איזה חפץ הכי מייצג אותי?" "באיזה אופן אני רוצה להביא את עצמי לקבוצה?" יש משהו מטלטל בבקשה הקטנה הזו. יש בו מימד של חשיפה ישר על ההתחלה. אחת לא הביאה. "חשבתי וחשבתי ולא יכולתי להחליט". את ההיכרות עמה עשינו דרך ההתלבטויות על מה להביא.

החשיפה הקטנה הזו הפכה את החדר למקום חמים. בחוץ ירד גשם חזק מלווה ברעש עקשני של אזעקת מכונית שלא פסק לרגע. אנחנו היינו שקועות בתוך עצמנו. מובילות אותן מפעילות לפעילות, מדיאלוג להתכנסות פנימית, כשכל פעם אנחנו מעלות קצת יותר את הרף של הנגיעה במקומות החזקים, בעוצמות, בכוחות. חילצנו אותם מכל סיפור שעלה. על הרקע הזה כל סיפור הפך להיות מפגן של כוח ושל אנרגיה.

היתה שם אחת שכולה רוח תזזית כל פעם מתחילה מתלהבת ונוטשת. ואחרת שמחפשת איך לאזן את חייה שלא תאבד את עצמה בין המשימות של בית ועבודה וזוגיות וקריירה וילדים. ושלישית שחשה לא מסופקת מהחלק המקצועי שבחייה ורביעית שמחפשת את עצמה ורוצה לפרוץ קדימה.

מיכאלה שבאה מכונסת וכאובה ותוך זמן קצר הפכה להיות מושא לקנאת האחרות. "אני רוצה להיות בדיוק כמוך. אני רוצה את הלהט הזה שהיה לך בעיניים כשדברת על מה שאת עושה".

5 נשים. 5 עולמות. צעירות בגיל וצעירות ברוח וגם לא כל כך צעירות אבל פער הגילים הגדול בכלל שינה.

"האם יש משהו שיש למישהי אחרת שהיית רוצה שיהיה לך?" שאלנו לפני סיום והופתענו מהתשובות. כמעט לכל אחת היה משהו שהאחרת רצתה. כמה כוח יש בזה שיש לך משהו שהאחרת חושבת שזה שווה עד שתרצה אותו לעצמה..

בדלת, לפני שסגרנו הכל אמרה לנו מיכאלה: "בדרך כלל אני לא מדברת הרבה. אני מרגישה שהיום דברתי המון" והיתה שם דמעה.

רציתי לחבק אותה אבל לא העזתי. אולי בפעם הבאה אני ארגיש יותר מוכנה עם החיבוק.