בארבע בדיוק אנחנו מתיישבות לפתיחה. הפתיחה שייכת כל שבוע למישהי אחרת בקבוצה.

יש איזו טביעת אצבע שמוטבעת על הפעילות שבאופן  מאד ברור היא מספרת על בעליה... נרצה או לא נרצה, זה סוג של חלון ראווה. מופע יחיד של 15 דקות.

מעניין לראות את הקשר בין הפתיחה לזו שעושה אותה.

כל אחת רוצה להיות מעניינת, מיוחדת, מקורית, לא לחזור על מה שכבר נעשה, לעשות משהו שיזכרו אותו, שיהיה משהו מיוחד, כזה שיחרת בזיכרון, שיהיה בו חומר למחשבה, שנחשוב עליו גם אחר כך, להעביר את הרעיון המרכזי בדרך מעניינת, שיהיו פחות מילים ויותר עשייה.

שאנשים יגידו אחר כך שזה היה בעל ערך.

אחר כך יש שיחה ומשוב.

אפילו שלפעמים זה ידוע, תמיד זו הפתעה.

אתמול פתחנו ברוח חנוכה. הדלקנו נרות ושרנו ואחר כך ישבנו על הרצפה שותקות במעגל לאור הנרות שהדלקנו קודם. במרכז הרצפה מישהי הניחה נרות וכשהיא מחזיקה ביד את השמש, אמרה: "קחו לכם כמה דקות עם עצמכם ותחשבו, מה הוא הדבר שמגרש את החושך מחייכם. מה מביא את האור לחיים שלכם" ואז ככה באופן ספונטני כל אחת בתורה, לקחה את הנר-השמש ואחרי שאמרה מה הדבר שמביא אור לחייה, הדליקה נר.

ברגעים האלה שהייתי עם עצמי ותוך שאני מקשיבה לדברי האחרות, הבליחה בי המחשבה שהדבר שמגרש את החושך מחיי זו ידיעה שאני אחראית על כל מה שקורה לי, ושאני לוקחת אחריות על חיי, על כל מה שקורה, על כל מה שמתרחש וגם על מה שלא.

זה לא דבר של מה שבכך. כי ברגע שהעברתי את מרכז הכובד אלי, זה אומר שגמרתי עם הגישה של לחפש מי אשם, לחפש מי לא בסדר, להעביר אחריות לאחרים. אבל באותה הנשימה אני גם לא לוקחת על עצמי אחריות ששייכת לאחרים. (משתדלת לפחות) זה עושה אותי מאד מודעת. קשובה לעצמי. מקשיבה כל הזמן. רגישה לניואנסים.

התוצאה היא שהדברים נעשו יותר פשוטים, פחות מסובכים, פחות מורכבים. האקולוגיה של החיים שלי השתנתה לטובה. יש בהם הרבה אור.

... והדלקתי את הנר.