אף פעם לא הבנתי את ההגיון של מכונת הכביסה שעובדת ימים ושבועות וחודשים כמו סוס ומכבסת בלי הפסקה ובוקר אחד מחליטה לשבוק חיים. איך רגע אחד, המכונה כולה התרוממות רוח והתלהבות בקצב סיבובי מנוע של 1500 סל"ד, היא מתמסרת באופן מוחלט למשימת חייה, ושניה אחת לאחר מכן פשוט אין עם מי לדבר. ולמה דווקא זה צריך להיות ביום שישי, כשאני באמצע ערימות הכביסה, כשעיני כל בני המשפחה נשואות אלי: "אמא אני צריך את הג'ינס הזה דחוף לשבת" "כיבסת לי את החולצה השחורה עם הפס הלבן?", היא מחליטה שדי לה, מבצעת את האקט הטפשי הזה ושובקת חיים.

אני מביטה בה. דממה מהכיוון שלה. אני מסובבת את הכפתור לצד ימין. אין תגובה. אני מסובבת את הכפתור לצד שמאל – אור מנורה חיוור מבליח לשניה ונעלם. וזהו. כל מצעד האורות הססגוני שתמיד גרם לי לכל כך הרבה אושר, נעלם לו מאחורי איזה לוח בקרה אטום. כבר אמרתי שאין עם מי לדבר. פשוט ככה.

התגובה הראשונה שלי ברגע הראשון היא להתעלם. מבחינת הכביסה אני אחרי ה'בום הגדול'. רוב הכביסה כבר מאחורי. מה שנשאר זה לא אסון גדול. סובל דיחוי. למי אין מיליון מגבות ומיליון מצעים? למי אין עשרות תחתונים וטריקואים שצברנו עם השנים? זה לא סוף העולם. בטוח אפשר לחיות כמה ימים בלי מכונה כביסה. רק שאחרי כמה ימים הסתבר לי שיש מקומות בבית שאי אפשר לעבוד דרכם. ערימות הכביסה הצטברו והלכו וכבר לא יכולתי להתעלם מטענות בני הבית על "מה עם הג'ינס" ועל "כבר נגמרו לי התחתונים" כי אחרי הכל גם למלאי יש סוף.. והסוף הזה הוא הרבה יותר קרוב ממה שהיה נדמה לי בהתחלה. וגם לא יכולתי להבטיח שהבעיה תיפתר בקרוב

אסטרטגיית ההתעלמות לא היתה יעילה במיוחד. המכונה לא השתכנעה שכדאי לה לחזור ולעבוד. בני הבית לא קלטו שצריך לעבור למוד של שעת חירום כביסתית. מיום ליום הבעיה הלכה וגדלה. יותר נכון לומר הלכה ותפחה.

אחרי כמה ימים הבנתי שצריך לנקוט פעולה. התחלתי לחפש אופציות כביסה אחרות. להיעזר בשכנים לא בא בחשבון וגם לא בחברות. לא בכמויות האלה שכבר הפכו להיות כמויות מסחריות. חשבתי שבני הבית יגלו קצת התחשבות בגלל ה'מצב חירום' אבל איפה, זה לא הזיז לאיש. למרות ההתראה שלי ש"השבוע אין כביסה" אלה המשיכו להתנהג כאילו 'עסקים כרגיל' ולהחליף כל יום בגדים. 

בגלל שהיתה כבר שעת חירום, החלטתי לכבס כמה דברים ביד ואז בדיוק התחיל הגשם שגרם לי לדחות את התכניות האלה עד שהשמים יתבהרו. בינתיים אין התבהרות.

באמצע השבוע הבנתי שהבעיה לא תיפטר לבד. יום שלם חיפשתי את רותי חברה שלי והזעקתי אותה לישיבת חירום. "הכי טוב לתת את זה לכביסה בקיבוץ הקרוב" היא המליצה. התברר לי שכביסה בקיבוץ זה לא סתם. כביסה בקיבוץ זה לוגיסטיקה שלמה. צריך להירשם, לקבל מספר, לסמן אותו על הבגדים במקום בולט,להפריד צבעים, סינטטי וכותנה לשים את הגרבים ואת התחתונים בשקיות נפרדות לסגור אותן ככה שלא יפתחו בזמן הכביסה, עם סיכת ביטחון כמו שהיינו שמות פעם לתינוקות, ולקשור קשירה כפולה בשרוך – כדי שזה לא יפתח בזמן הכביסה ואחרי כל ההיערכות הזו שלוקחת לא מעט זמן, צריך לנסוע מכבסה ולזרוק את הכביסה בשיטה מיוחדת שלא יתערבבו הצבעוניים עם הלבנים, הסינטטיים עם הכותנה, המצעים עם הבגדים, הגרביים עם התחתונים. בקיצור – מבצע. חברה שלי אמרה שבהזדמנות הזו שהיא זורקת כביסה היא גם קונה לה אוכל הביתה.

בסוף הגיע גם הטכנאי. השיטה לא השתנתה: יום שלם לחכות בבית, מקסימום "הוא יתן לך צלצול חצי שעה לפני שהוא מגיע" אפשר להתרחק מהבית רק ברדיוס של חצי שעה. 20 דקות עבודה. חצי מהן דיבורים על מה הוא ממליץ ומה כדאי. הדיאגנוזה ידועה מראש. הלך המנוע. ו"אם כבר מחליפים מנוע אז כדאי להחליף את המיסבים". 220 שקלים עבור הידיעה שערימות הכביסה, שמצטברות שוב בקצב מעורר תדהמה, לא ימצאו את פתרונן בבית גם בשבוע הקרוב.

השבוע החלטנו לקנות מכונה חדשה... מצד שני גם בקיבוץ נחמד. רק מה, לא הצלחתי להבין איך נכנסים בשער כשהוא כל הזמן סגור.