בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי לא פעם במצב שאני צריכה להזכיר לעצמי דברים.

החלטתי לעשות רשימה של הדברים שחשוב שאזכיר לעצמי מידי פעם - כדי שלא אתבלבל.

משהו כמו "הוראות שימוש":

הקצב הנכון לעשות דברים הוא הקצב המתאים לי ולא זה שמתאים לאחרים.

אני צריכה לזכור לא להיסחף אחר קצב שאינו מתאים לי....

ולעצור כשמתאים לי לעצור.

כשמישהו כועס – זה בגלל שכנראה נגעתי אצלו בנקודה שהקפיצה את הכעס.

עלי לזכור שהכעס הוא שלו – לא שלי...

וכך גם כשאני כועסת....

זה בגלל שנגעו בי בכפתורים האלה שמקפיצים....

זו הזדמנות לבדוק את הדברים עם עצמי...

מה כל כך הכעיס אותי ולמה...

תמיד יש לי אחריות. גם לעשייה וגם לאי-העשייה.

לפעמים האחריות היא בכך שאני לא מגיבה על הדברים.

בכך אני נותנת את הסכמתי בשתיקה.

אם אני לא מסכימה – כדאי שאגיד את זה...

לשמור דברים בבטן זה מתכון בטוח לכאבי בטן

הכי טוב לשים את הדברים על השולחן, ככה גלוי.

גם אם זה לא ממש נעים להשמיע ולשמוע.

כאב הבטן עובר כמעט מיד וזה כבר שווה...

אני לא יודעת לקרוא מחשבות. וגם לא כוונות נסתרות.

אם רוצים שאדע, שאבין – כדאי להגיד את זה הכי ברור שאפשר.

ככה גם אין טעויות בפרשנות, כי אני הבנתי ככה והוא התכוון אחרת...

עובדות זה משהו שלא ניתן להתווכח עליו.

פרשנות לעובדות זה משהו אישי.

אני לא אחראית לפרשנות של האחר.

ציפיות – זה משהו נורא אישי.

ציפיות גבוהות מביאות לאכזבות גדולות.

אני משתדלת להתאים את הציפיות שלי למציאות

למדתי שזה מתכון כמעט בטוח נגד התרסקויות....

הכי חשוב שאוהב את הדמות המשתקפת אלי במראה. כל בוקר

זה אומר שעלי להיות מחוברת אל עצמי ואל האמת הפנימית שלי..

אני יכולה לרמות את כולם אבל לא את עצמי...

על עצמי אני לא יכולה לעבוד...

באופן כללי, אני יכולה לאמר שאני אוהבת את הדמות המשתקפת אלי במראה

לא להיות בשליטה כל הזמן זה דבר נהדר.

שנים לקח לי להגיע לשם. לשחרר.

להבין שאפשר להסתדר גם בלעדי ושאני לא מוכרחה להיות בכל מקום

ומהרגע שאני שם – אני יותר מאושרת. הרבה יותר.

אני גם מבינה איזה מחירים שילמתי על הצורך הזה so-called

"להיות בשליטה".

אני אחראית רק על עצמי.

רק על עצמי.

רק על עצמי.

הערה: הפוסט הזה נכתב בלשון זכר אבל בהחלט ניתן לקרוא אותו גם בלשון נקבה...