לפני כמה שנים היינו בשליחות באחת מן השגרירויות בעולם. עבודה בשגרירות מקנה זכות לדרכון דיפלומטי. דרכון דיפלומטי מביא איתו כעסיקת חבילה, כל מיני זכויות על מנת להיטיב את תנאי השירות... במדינה בה שהינו, היתה אפשרות לקבל עוזרת בית זרה. המשמעות היא שהעובדת מקבלת היתר שהייה. כל עוד ההיתר בתוקף – היא מוגנת מפני גירוש מן המדינה. מטבע הדברים, עובדים זרים מחפשים חסות כזאת המקנה בטחון. כך הגיע אלינו ארנולד הבחור מהפיליפינים. הוא עבר ממשפחה ישראלית אחת לשנייה עם המלצות חמות ביותר. מהר מאד הוא התחבב על כל בני משפחתנו. הוא היה בחור על רמה, סימפטי, אמין. בנסיבות חיים אחרות בודאי יכול היה להגיע למשהו יותר משמעותי בחיים. היו לנו המון שיחות על המצב בפיליפינים, על משפחתו ועל החיים בכלל. בהתחלה – קצת נרתענו מכל ההליך של רישום בדרכון הדיפלומטי... היינו חדשים במקום ולא כל כך הבנו את המשמעות. גם אנחנו שקענו בתחושה שזה קורה לאחרים ואף פעם לא לנו. בחלוף הזמן, ארנולד התחתן עם בחורה פיליפינית ונולד להם ילד. החיים נראו טובים ושלווים ובעיקר – מבטיחים.

יום אחד הוא צלצל אלי בוכה. המשטרה באה לדירתו באמצע היום. לקחו אותו כשרק בגדיו לגופו. זרקו אותו לאיזה כלא לקראת גירושו  מהמדינה. לא נתנו לו לראות את אישתו, להיפרד מבנו, לקחת איתו ציוד אישי. כלום. מהבית. לכלא. למטוס. התחנן שנעשה משהו למענו. שיחות טלפון מתחננות וקשות... לא יכולנו לעשות דבר. מהרגע שנתפס, ההליך היה חד משמעי. גירוש מן המדינה תוך מס' ימים בלי יכולת לערער.

בעת ששהה בפיליפינים התחדש הקשר שלנו עימו. בדקנו את האפשרות להחזירו באופן חוקי למדינת השירות שלנו. אחרי חצי שנה הוא קיבל היתר חוקי וחזר אל משפחתו ואלינו... חוקית הפכנו להיות אחראים עליו... כאילו בעלי חזקה עליו. לטוב ולרע. הוא היה רשום בדרכון הדיפלומטי שלנו...

חיצונית זה היה אותו ארנולד.

אבל משהו בו השתנה. משהו ברוח. משהו שנשבר בו.

לא מצאתי בו את הבחור הגאה של פעם. היתה בו איזו נמיכות קומה ונמיכות רוח. זה התבטא בעיקר בהתנהגות, בשפה, מבט אחר בעיניים. בצורה שבה היה פונה אלי, מכנה אותי, פניות מנומסות... כאילו דורך על ביצים... לי היה מאד לא נוח עם זה. אף פעם לא הרגשתי נוח במערכות יחסים שיש בהם תחושה של פטרונות. של התנשאות. עוד כמה חודשים נותרו לנו עד שהסתיימה תקופת השליחות ושבנו לארץ. נפרדנו. הוא עבר לעבוד אצל משפחות אחרות. אחר כך, הקשרים נמשכו בעיקר כריסטמס וחג המולד, מחליפים כרטיסי ברכה צבעוניים וברכות.

ובכל בכל פעם שאני קוראת בעיתונים על עובדים זרים, משטרת ההגירה והגירושים, אני נזכרת ותוהה מה עלה בגורלו...