אני ממעטת לכתוב בזמן האחרון, וזה ממש מצער אותי. המקום הזה והכתיבה היו בשבילי מקום מפלט מאד משמעותי וכעת אני מבינה שבאיזשהו מקום ויתרתי על זה. אני מנסה לחשוב למה, ובעיקר, במה המרתי את זה. מהו הדבר שנותן לי היום את מה שהכתיבה נתנה לי. אני לא מצליחה לגייס תשובה אחת מוצלחת. העבודה? טובה אבל זה לא מספיק, הקורס שאני לומדת? מרתק אותי. אבל החוויה זמנית. הקבוצה החדשה שאני מנחה?  מרגשת אותי מאד, מהנה אבל גם מציפה קשיים. בקצור אין לי תשובה. אין לי תשובה למקומות האלה שהם המקומות שלי. שבהם אני מרגישה שזה החיבור לעצמי. ובכל פעם שאני מחליטה שהיום אכתוב, צצים אלף דברים שדוחים את זה לאחר כך וכך יוצא שאני לא כותבת בכלל. כי ה'אחר כך' הזה מתמלא בעוד מיליון דברים....

אני מרגישה שעם זה שהפסקתי לכתוב, קצת הלכה לי לאיבוד היכולת להתרגש מהדברים הקטנים, לראות בכל דבר סיפור, היכולת למצות את החוויה עוד ועוד דרך הכתיבה, יכולת החידוד, לשים לב לפרטים הקטנים... ועוד יותר חבל לי. ועם זה שהפסקתי לכתוב, קצת איבדתי את המיומנות הזו. נכון שתגידו לי שזה כמו אופניים, פעם אחת אתה לומד לרכב ואחרי זה לעולם לא תשכח. זה נכון, אבל כל רוכב אופניים מיומן יגיד לך שזה לא אותו דבר לעלות על האופניים שוב אחרי שלא רכבת תקופה ארוכה ולוקח זמן לשוב לאותה מיומנות ואותה רמת שליטה כמו פעם. החידוד הזה הולך לאיבוד. ברמה הטכנית הלמידה נשמרת. אבל לי זה כבר לא מספיק. אחרי שהייתי במקומות טובים אני לא רוצה להיות שוב בנקודת התחלה. ממש לא.

אז הבוקר החלטתי שהפעם אני לא מוותרת. אני כותבת. ואז התעוררה הבעיה, על מה אכתוב?

-          על תוצאות שביתת המורים מהזווית האישית שלי? על זה שהמתבגר לא חזר לבית הספר ולאף אחד לא ממש איכפת במערכת החינוך ה'משובחת' שאליה הוא שייך

-          על הילד הזה שגר איתי בבית וש'גיליתי' בתקופה הזו

-          על הילדה שלי שעומדת בפתחה של חוויה מרגשת ואני מתרגשת איתה

-          על הקבוצה החדשה שאני מנחה. אנחנו באמצע תהליך העבודה וקורים לנו שם דברים מרתקים.

-          על הזוגיות שלי עם א. חברתי להנחייה שיודעת עליות ומורדות לא פשוטים ובכל זאת אנחנו עושות את זה, כמו גדולות

-          על המחשבות שלי עם עצמי: לאן פני מבחינה מקצועית? על פרשת הדרכים הפנימית שבה אני נמצאת

-          על הקורס שאני לומדת שגרם לי לגדול עוד קצת ואולי בעקבות זה באו המחשבות על הצורך שלי בשינוי.

-          על זה שאני רוצה לעשות שינוי אבל מתקשה להיפרד מהעולם הישן והטוב שלי, למרות שאני מבינה שעד שלא אפרד לא אוכל לפתוח דף חדש באמת.

-          על חוג הכתיבה שעוד חודש יתחדש (אינשללה) ואני כבר סופרת את הגעגועים

-          על מכונת הכביסה החדשה שלי, שהחזירה את האופטימיות לחיי...

-          ועל החברה שלי שיש לה קשיים גדולים עם הבת שלה וכשהיא ואני מדברות והיא מספרת לי מה שעובר עליה, אני רואה איפה אני היום, כמה השתניתי ואיזו כברת דרך משמעותית עשיתי עם עצמי ביחסי עם המתבגר שלי.

וזה רק חלק קטן מן הדברים. ויש עוד רבים שלא זכרתי עכשיו, וכל הרשימה הזו, אומרת לי שבאמת נעדרתי מפה המון זמן. לפחות מבחינת התחושה שלי. מבחינתי זה אומר שהגיע הזמן לחזור.

אז אני רוצה להגיד שאני פה. אף פעם לא הלכתי אבל מבחינתי שלי הייתי נוכחת-נעדרת. עכשיו אני רוצה להיות נוכחת שוב. במלוא עוצמתי. בכל הגודל שלי.

נדמה לי שזה סיכום ראוי לסוף השנה, במיוחד שיש בו גם הבטחה לשנה החדשה. לפחות בשבילי.

חיבוק לשבת לכולכם