לפי איך שהוא ניהל את לימודי הנהיגה ידעתי שזה לא יהיה פשוט. כל החברים שלו מסביב כבר היו עמוק בתוך השיעורים והתיאוריה והטסט המתקרב ובא. והוא? מתעניין, אוסף אינפורמציה, בודק אופציות. קודם הוא בדק את נושא המימון ונרגע כשאמרתי לו שבחלק הזה אין לו מה לדאוג. אחר כך, התחיל סקר מורי הנהיגה שנמשך גם הוא תקופה ארוכה. בסוף נבחר מישהו. החלטתי לסמוך על שיקול דעתו. היה חשוב לי שהבחירה תהיה שלו. כעת היה לו שם ומספר טלפון.
המתנתי שכבר יקרה משהו.
אחרי כמה בירורים הוא הבין שצריך 'טופס ירוק' כי 'הטופס הירוק' מתחיל את כל הסיפור. בשביל טופס ירוק צריך לנסוע לאופטיקאים של משרד הרישוי, מחוץ לישוב,. לקח כמה שבועות לברר איפה יש כאלה ובאילו שעות הם עובדים. עכשיו נשאר לתאם את זמן הנסיעה. כל הניסיונות לתאם איתו משהו לא עלו יפה.
אין ברירה. הבנתי שצריך סבלנות.
יום אחד הוא שאל אותי אם מחר זה אפשרי ואמרתי לו שכן. אחרי המחר היה לו כבר  'טופס ירוק'  ובדיקת עיניים וחתימה של רופא המשפחה. עכשיו הגיע זמן התיאוריה ואיתו הריטואל הקבוע: בכל יום ראשון היה אומר שביום רביעי ילך וביום שלישי היה מודיע שהחליט לדחות את זה ליום רביעי הבא. ככה כל שבוע. בסוף אני חדלתי לשאול והוא הפסיק לעדכן.
החלטתי להמתין.
לפעמים כשהיינו נוסעים יחד הוא היה מנהל איתי שיחות של כאילו, בהן מגיע הרגע שבו אנחנו מתחלפים בכיסאות, הוא ליד ההגה ואני במושב שליד הנהג... ואז היינו מפליגים בחלומות לאן ניסע ביחד...
כמה דקות אחרי זה הוא היה נוחת חזרה למציאות ואומר שזה בכלל לא מפריע לו ככה.. שדווקא נחמד לו שאני נוהגת כי הוא יכול לישון בכל פעם שהוא עייף. ושאני צריכה להיות שמחה שהוא לא נוהג כי ככה אני חוסכת בהוצאות ואני גם לא דואגת לו. בלב ידעתי שאלה לא הסיבות אבל שתקתי.
עברו עוד כמה חודשים.
הילד כבר חצה מזמן את קו השבע עשרה וחצי. לכל החברים שלו כבר יש רישיון וגם תקופת ההורה המלווה הסתיימה. בוקר אחד הוא הודיע לי שמחר הוא מצלצל למורה לקבוע שיעור. לקחתי אוויר. לא אמרתי כלום. בזמנים כאלה הכי מתחשק לי להגיד לו שייתן לי את הטלפון של המורה ושאני אצלצל לקבוע, אבל אני יודעת שזה לא נכון לעשות את זה שאני צריכה להתאפק ולא לעשות במקומו וזה לא קל בכלל. אז שתקתי. למחרת כששאלתי אמר לי שצלצל והיה תפוס. וזהו.
ואז אמרתי לו שאם הוא רוצה, אני מוכנה לצלצל בשבילו, ושאני אעשה את זה אם יבקש. השיחה הזו הסתיימה בחיבוק.
עברו עוד הרבה שבועות. הנושא הזה לא עלה יותר.
בשבת אחת, הוא בא וביקש ממני שאתקשר למורה לנהיגה ואקבע לו שיעור. מאותו רגע הוא לא הפסיק לשאול אותי אם כבר התקשרתי.
בשבוע שעבר קבעתי לו שיעור. בסוף השיעור המורה צלצל אלי להגיד לי ש"מחר הוא הולך לעשות תיאוריה". בערב הגיעו החברים שלו עם עוגה לחגוג את האירוע. כל הלילה היו פה חברים. למחרת הוא קם מוקדם בבוקר ונסע. אחרי שעתיים צלצל לספר לי שעבר. האמת שמאד התרגשתי.
"מה את עושה מזה סיפור?" אמר לי בטלפון "אפשר לחשוב. כולה תיאוריה"