אני כבר רואה את השפעת לימודי הנהיגה על הילד. משהו בבטחון העצמי שלו השתנה. הוא בא ויוצא ונוסע וחוזר. הוא תזזיתי. יותר פתוח לעולם. תחושת המרחבים מעירה בו צדדים חבויים... אני נהנית ממה שאני רואה, אבל בסתר ליבי יש לי גם מחשבות... שלימודי הנהיגה זה לא משהו טכני בכלל. זה לא רק הסיפור של שליטה באוטו. נהיגה זה מסוג השינויים שאין מהם דרך חזרה. לא דומה ה'לפני' ל'אחרי'.

ב'לפני', זה ילד שסמוך על שולחנך. כל הזמן תלוי בך. לאן שלא ירצה ללכת הוא זקוק להסעה, במיוחד אם גרים במקום שאי אפשר להסתדר לבד. הניידות שלו מוגבלת. מוטת השליטה שלך כאמא יותר גדולה. פחות או יותר את יודעת מה הוא עושה (לפחות ככה את חושבת.

'אחרי' זה סיפור חדש. פתאום את מגלה שיש לך בבית ילד עצמאי, שלא ממש שואל אותך וגם אם הוא שואל אז רוב שאלות מסתכמות ב"מתי את צריכה את האוטו?", יכולת השליטה עליו נעשית מוגבלת יותר ויותר. צריך חושים חדשים. את מבינה שצריך להתחיל לסמוך עליו. זה הזמן להעמיד במבחן את כל מה שחינכת אליו במשך שנים. זה הזמן להעמיד במבחן את כל התיאוריות של "אני אמא מאפשרת".

בקיצור, כל לימודי הנהיגה האלה הם בעצם מסווה למבחן האמיתי של "בואי נראה אותך.." איך את בקטע של תיאוריה מול מציאות. בדיבורים את חזקה. עכשיו נראה אותך איך את כשמגיע הקטע של "נראה אותך מסכימה".

החיים שמים לנו הרבה מצבים של 'לפני' ו'אחרי'. כמה שלא נתכונן לזה, המציאות היא אף פעם כמו שחשבנו שתהיה, כמו שהתכוננו אליה. המציאות היא הרבה יותר יצירתית. היא שמה לנו מבחני פתע. לפעמים זה כמעט התקף לב ולפעמים זה המון אושר. עכשיו אני קצת ברגעי האושר ואני נהנית מזה.