אפילו לא ברור לי מאיפה החלום הזה. אולי מקורו באנשים שגרים שם ושפגשתי פה ושם בעבודתי. הדיבור של כולם היה דומה וממנו עלתה תמונה של החיים לא פשוטים שמוכתבים ע"י התנהלות ביטחונית מאד קפדנית. הסקרנות עוררה בי את הרצון לבקר שם, אבל כולם אמרו לי שזה מאד מסובך ולא הצלחתי למצוא קצה חוט איך לפצח את זה.

יום אחד פגשתי מישהו ממשרד החינוך שספר לי שהוא מבקר שם מעת לעת בענייני עבודה. כששאלתי אם זה אפשרי שיקח אותי בפעם הבאה שיסע, אמר לי שלא נראה שיש בעיה. לפני שבוע הוא צלצל לשאול אותי אם לא התחרטתי, ביקש את מס' תעודת הזהות שלי ואחרי יומיים הוא אמר לי: "נוסעים".

אתמול הייתי שם, בע'גר הכפר החצוי על הגבול שבין ישראל ללבנון. מקום מוזר אני חייבת להגיד. הכפר הוא שטח צבאי סגור. כדי לצאת ולהיכנס צריכים אישור בטחוני. הדרך לכפר מסודרת ככה שחייבים לנסוע ממש לאט כי כל האזור מלא מחסומי בטון. הכניסה לכפר מחייבת בידוק בטחוני קפדני וכך גם היציאה. אפשר להיכנס רק אם הושג לך אישור כניסה מראש. אין כניסות ספונטניות. חוץ מבדיקת תעודות, חותמים על זה שכל הוראות הבטחון ידועות לנו ושננהג לפיהן. משאית אספקה שנכנסת כפר היא משאית חשופה כך שניתן לראות בדיוק מה נכנס. הכביש שדרכו נכנסים הוא בעצם הגבול בין החלק הדרומי השייך לישראל לבין החלק הצפוני השייך ללבנון. אזרחים ישראלים מורשים לבקר רק בחלק הדרומי ואסור להם להיכנס לחלק הצפוני. איך בודקים את זה? מצלמות טלוויזיה צופות על מעשיך בכל רגע. אי אפשר לרמות. תושבי הכפר יכולים לנוע בחופשיות מהדרום לצפון ולהיפך אבל לא האורחים.

הלכנו לבקר בבתי הספר של הכפר. ב-2 בתי הספר עובדים בעיקר גברים. גם המזכירות מאויישת על ידי גברים. בבית הספר היסודי יש 2 גננות ומורה אחת בכיתה א', ומורה אחת בחטיבת הביניים וגם זו התקבלה לעבודה אחרי המון קשיים שהערימו עליה. מובן שישר התחלתי להתעניין ב"אם כך, מה עושות אצלכם הנשים?" הנשים לא עובדות. הן גם לא לומדות. בשנים האחרונות יש עליה במספר אלה שמסיימות את לימודיהן בתיכון וההצלחה שלהן עולה על זו של הבנים. אבל אין מה לדבר על לימודים גבוהים בודדות הלכו ללמוד אחרי התיכון. בעבר אחרי התיכון היו נוסעים ללמוד בסוריה, כי פעם נחשבו לשטח כיבוש סורי. היה קל להתקבל ללימודים בסוריה כי לא היו בחינות כניסה. בשניםה אחרונות הם נדרשים לתנאי מינימום וזה הקטין את מספר הלומדים. הברירה היא ללמוד בישראל אבל פה יש קשיים אחרים. על עבודה אין מה לדבר. למה? בעיקר בגלל הסיפור הביטחוני. מכיוון שהיציאה היציאה מהכפר כל כך מסובכת, וגם בגלל שהנשים בדרך כלל לא נוהגות, אז הכי פשוט שישבו בבית. לא? בטח שלא. עכשיו ישנו הסיפור הביטחוני שמעניק חסות. יום אחד זה יגמר ויבוא הקץ לשלטון היחיד של הגברים שסידרה להם המטריה הבטחונית...  

כמו תמיד, בסוף היינו צריכים לנסוע משם. במקום זה אי אפשר להישאר ולהתארח. כל האורחים צריכים לעזוב את הכפר עד השעה 10 בלילה. היציאה היא סיפור גם. הבדיקות הביטחוניות של הכניסה הן רק המתאבן לבדיקות הביטחוניות של היציאה. הסיפור הגדול הוא ביציאה. אז בודקים הכל וביסודיות: את המנוע, את תא המטען, את הגלגל הרזרבי, את כל התיקים והשקיות ואת כל התאים במכונית. כל פעם בודקים מכונית אחת בלבד כזו שנכנסת או שיוצאת וכל השאר ממתינים. כל זה יכול לקחת המון זמן. הכל תלוי במספר המכוניות הנבדקות. זו הסיבה שבגללה אנשי הכפר  שוקלים אם בכלל לצאת החוצה. בנושא הבדיקות אין הנחות לאף אחד, גם לא לתושבים. הכל בגלל הסמים.

האנשים כל כך שמחו שבאנו שלא הפסיקו להודות לאיש שאליו התלוויתי על המאמץ המיוחד שעשה.

מקרה גבול של ממש....