השבוע חזרתי לבריכה.

אחרי יותר מחצי שנה שכף רגלי לא דרכה במים.

זה היה מאד משונה.

השניה הזו של הפגישה עם המים היתה חלק מן הסיבות לזה שלא חזרתי לשחות. היתה פה דרמה. במשך חודשים דמיינתי את הגוף המצטמרר, את השניות האלה של מגע הגוף במים הקרים. הדרמה של הפער הזה היתה אצלי כל הזמן בראש. להפתעתי התברר לי שהמים חמים ולטעמי אפילו חמים מדי. באמצע השחיה זה ממש הפריע לי החום זה.

אחר כך חשבתי שזה יבוא לי בקלות, שהרי מאחורי שנים של שחיה, שאני רק קופצת למים וזהו. אני כמו דג. גם פה התברר לי שאני קצת נסחפת. לשחות אני יודעת אבל היה לי קושי בלארגן את הנשימות שיתאימו לקצב השחיה. לקח זמן עד שזה הסתדר ועד שזה לא הסתדר הרגשתי שאני משקיעה מאמץ רב וזה היה די מעייף.

והשרירים.. השרירים.. לשחיה  יש שרירים משלה. בגב, בידיים, בכתפיים. כל השעות שאני משקיעה על כל השרירים במכון כושר ובחוגים.. הכל התברר כ-useless, אלה ממש לא השרירים של השחיה. פתאום זה לא היה כזה קל.

תכף הבנתי את הרמז.

פרידות ארוכות מצריכות חזרות מתוכננות. איטיות. בהדרגה.

אי אפשר להתנהג כאילו אני ממשיכה מהרגע ההוא, לפני חצי שנה.

24 בריכות (בגלל המקום של החלוק זה חייב להיות מספר זוגי) ונפרדתי מהבריכה.

ואחר כך חזרתי אליה עוד